לפי דוח שפרסם לאחרונה ה־OECD, בעוד שבמדינות הארגון שיעור הילודה הממוצע ירד לרמה מדאיגה (1.7 ילדים), שיעור הפריון בישראל הוא הגבוה מביניהן (3 ילדים), ואף גבוה מזה של סעודיה (2.8 ילדים) ושל מדינות מתפתחות כמו פרו והודו (2.5 ילדים). אלא שלצד זאת, הדוח מגלה כי ההשקעה בגיל הרך היא מהנמוכות במערב. 

כאמא לשלושה ילדים קטנים, הנתון הזה ציער אותי מאוד, אך לצערי, לא הפתיע. מדוע? לא משום שהכרתי את המספרים קודם לכן, אלא משום שאין הורה בישראל שלא חש את כובד האתגר הזה על כתפיו. בחודשים שאחרי הלידה אנחנו בידיים של משרד הבריאות, טיפת חלב וביטוח לאומי. אומנם ההורים הטריים יקבלו מענק לידה, ולתינוק יתאמו חיסונים ושקילה, אבל בכל מה שנוגע למדיניות של איתור דיכאון אחרי לידה או מעקב התפתחותי אחר הרך הנולד – עוד יש לנו במה להשתפר. לאחר שלב הלידה והינקות נאלצים ההורים להתמודד עם איתור מסגרות חינוכיות לפעוט ועם מימומן. לא פעם הם קורסים תחת הנטל התפעולי והכלכלי. 
חמש רשויות שונות ונפרדות – משרד החינוך, הבריאות, האוצר, העבודה והרווחה והרשויות המקומיות – מתכללות כיום בישראל את נושא הטיפול בגיל הרך (גילי אפס עד שלוש), ולא פעם נדמה שגם הגורמים המקצועיים הולכים לאיבוד בין שלל התחומים הנוגעים לגיל הרך ובתוך הביורוקרטיה המסובכת. במילים אחרות: לא קיים כיום גוף או גורם בארץ שמתכלל את נושא הגיל הרך כפי שראוי היה במדינה עם שיעור ילודה ומורכבות דמוגרפית כשלנו. בהיעדר מדיניות, וגורם מוסמך האחראי על התוויית הדרך, נורמות, פיקוח וסטנדרטים, ריבוי הגורמים מקשה על כל הצדדים הנוגעים לטיפול בילד לבצע את עבודתם באופן אפקטיבי ואחראי.

הצעת החוק להקמת מועצת הגיל הרך שעברה אתמול בקריאה ראשונה בכנסת, בהובלת ח"כ מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני) וח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נועדה לתת מענה לקושי הזה. הצעת החוק קובעת שתקום מועצה שתתכלל את מדיניות הגיל הרך בישראל, תסנכרן בין משרדי הממשלה השונים שעוסקים בנושא ותמליץ לממשלה על מדיניות ארוכת טווח. הצעת החוק הזו היא חוצת מפלגות וגיאוגרפיה – והיא מן המוצדקות שהונחו על שולחן הכנסת. מטרתה לקדם טיפול בילדים בגיל הרך מתוך ראייה רחבה של התמונה ולהבטיח לנו, כהורים עובדים, קצת יותר ודאות ומבוגר אחראי שיופקד על ביטחון הילדים שלנו בשנים הראשונות לחייו. 
מאז שהפכתי לאם, המונח אמהות הפך כמעט למילה העומדת בסתירה למילה קריירה או ליכולת לנהל חיים שגרתיים - בלי להיות נתונה במאבק תמידי כדי להחזיק את הראש מעל המים. אני מתייחסת לאמהות כי אני אמא, אבל אל תטעו: האבות קורסים לצדנו תחת הנטל, כתף כאובה אל כתף כאובה. לכן אני מברכת על הצעת החוק וקוראת לכל מי שהעתיד שלנו חשוב לו לתמוך ברעיון הזה. את הפוליטיקות תפתרו ביניכם, ותשאירו אותנו עם התפקיד של להיות הורים טובים לילדים שלנו וכוח עבודה חיוני ויצרני למשק. 

הכותבת היא עורכת דין, מנהלת לשכת המסחר ארצות הברית בישראל ואמא לשלושה