החודשים האחרונים בכנסת עמדו, בין היתר, בסימן היוזמה של השרים איילת שקד ויריב לוין ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לרפורמה בעבודת הכנסת. הרפורמה הזו נדמית אולי כחסרת חשיבות, אך אם תתרחש, היא עשויה להוביל לכנסת יעילה הרבה יותר, שתעבוד טוב יותר עבור הציבור.
במוקד הרפורמה עומדים שני מהלכים מרכזיים – צמצום החקיקה הפרטית והגדלת יכולת הפיקוח של הכנסת. מדוע לצמצם את החקיקה הפרטית? משום שהכנסת היא מפעל החקיקה הגדול בעולם, אך לא היעיל ביותר. בהיעדר מכסות או מגבלות, קרוב ל־30 אלף הצעות חוק פרטיות הונחו על שולחן הכנסת מאז שנת 2000, כשרק מיעוט זניח מתוכן הפך לחוקים. גם אם יש הצעות חוק פרטיות רבות ערך, רובן אינן כאלה. הצעות חוק רבות עוסקות בנושאים שכלל אינם מתאימים להסדרה בחקיקה ראשית, אחרות מוגשות כלאחר יד, כשכל תכליתן היא ליצור כותרות בתקשורת. צמצום דרמטי של מספר הצעות החוק הפרטיות שחברי הכנסת יוכלו להגיש, יאפשר להם להגיש הצעות איכותיות, שיש להן סיכוי אמיתי להפוך לחוקים ולהשפיע על הציבור.
מדוע לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי? משום שבתחום זה הכנסת סובלת מכשלים מהותיים – מבניים ופרוצדורליים, שהופכים אותה לפרלמנט חלש ולא אפקטיבי. כך למשל, קוטנה היחסי של הכנסת מחד וכמות השרים וסגני השרים מאידך, מותירים רק כ־90 חברי כנסת לכהן בוועדות. אלא שסך כל המינויים האפשריים לוועדות עומד על כמעט פי שלושה מכך, והתוצאה – חברות מקבילה של חלק מחברי הכנסת בכמה ועדות, שגוררת נוכחות דלילה בדיונים הנערכים בו־זמנית, כמו גם חוסר יכולת לפקח בצורה יעילה על הרשות המבצעת. זאת ועוד: הוועדות צמודות לתחומים ולא למשרדים, ולכן חולשות על נושאים רבים וחלקן על משרדי ממשלה רבים. מבנה זה מקשה על חבריהן לבחון לעומק את מגוון הנושאים שעליהם מופקדת כל ועדה. דוגמה נוספת היא השאילתות, כלי פיקוח המאפשר לחברי הכנסת להפנות לשרים שאלות ולקבל תשובות. אך אליה וקוץ בה: השרים הנשאלים אינם מקפידים להשיב לשאילתות במסגרת הזמן הקבועה בתקנון – כחודש ימים, זמן ארוך מלכתחילה בעידן שבו אנו חיים, הנוטל את הרלוונטיות מכלי זה.
לכן, יש לבצע רפורמה מקיפה בעבודת הכנסת בתחום הפיקוח, שתכלול שינויים מבניים כגון הגדלת מספר חברי הכנסת הזמינים לעבודה, הגבלה קשיחה בחוק של גודל הממשלה ל־18 שרים, הקבלת הוועדות הקבועות למשרדים המרכזיים, צמצום מספר החברים בוועדות הקבועות, הגבלה תקנונית של מספר הוועדות שבהן כל חבר כנסת יכול לכהן, הוספת יום עבודה רשמי לוועדות, הגדלת הצוות המקצועי התומך בהן, הוספת סמכויות בתחום השימועים הנושאיים ובתחום זימון נציגי הרשות המבצעת, עדכון כלי השאילתות ועוד. במשטר דמוקרטי, תפקיד חברי הכנסת הוא לא רק לחוקק, אלא גם לפקח, לוודא שהחקיקה מיושמת ולהצביע על מחדלים שונים בעבודת הממשלה. בימים שבהם מעמד הכנסת ורשויות השלטון הגיע לשפל, הרפורמה הכרחית, ואם היא תצא לפועל הציבור כולו ירוויח מכך.
הכותבת היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל