אירועי הר הבית בעקבות רצח שני השוטרים על ידי צעירים ישראלים מאום אל־פחם, מציבים סימני שאלה לגבי סוגיות כמו מי כאן השולט ומי הנשלט, מי כובש ומי נכבש, מה הפסאדה ומה המציאות. האם הפלטפורמות המפורקות של מצלמות האבטחה, הנגררות מבוישות עם שלדי המגנומטרים ה"ציוניים" לקול מצהלות ההמון, הן המייצגות את הריבונות האמיתית על ההר, או שמא הריבונות מגולמת בשוטרים הישראלים המוצבים שם כברווזים במטווח?
אורי צבי גרינברג, המשורר הלאומי וגדול נביאי האמת בדורות האחרונים, אמר בנאום נדיר בכנסת הראשונה כי "השולט בהר הבית, שליט על הארץ כולה". אמירה זו אמורה להתקבל בציבור כאמירה שהחטיאה את המטרה. כי לפי התפיסה הרווחת, ישראל אינה שולטת בהר הבית, אבל בהחלט שולטת בארץ ישראל.
האומנם? אני מציע לבחון את הנחות היסוד. קודם כל צריך לבחון את התפיסה שלפיה ישראל אינה שולטת בהר הבית. הר הבית נמצא בתוך התחום המוניציפלי של ירושלים, והחוק והשיפוט הישראלי חלים עליו בתוקף חוק הכנסת. מכאן שישראל היא הריבון, לפחות פורמלית. יש לה אפילו תחנת משטרה על הר הבית, שגם הערבים משלימים עם קיומה, אולי כדי שיהיה מה לשרוף מדי פעם. ישראל היא המחוקקת, היא הממשטרת וגם אם היא מאצילה מסמכויותיה לווקף, לה שמורה המילה האחרונה. השאלה היא אם הריבונות שוויתרת עליה, או למצער, על מימושה, היא עדיין ריבונות. באנגליה, על פי משטרה הפנימי, המלך הוא הריבון, אבל הריבונות בפועל עברה לממשלה ולפרלמנט. אלא ששם לפחות נשמרת מראית העין. המלכה מקריאה בפרלמנט את הנאום שכותבת ראש הממשלה. אצלנו, ספק אם נותרה מראית עין של ריבונות.
כבר ביום הראשון לשחרור הר הבית, הפגין שר הביטחון דאז, משה דיין, את ריבונותנו המתחדשת בהר הבית. הוא ולא אחר היה זה שהורה להסיר בבהילות את דגל ישראל, שמאן דהוא הניף על ההר. באותו פרץ אדנות האציל דיין את השליטה בהר הבית לווקף המוסלמי. בתחילה הייתה לכך משמעות מוגבלת, דתית בעיקרה. מאות אלפי ישראלים ביקרו בהר באופן חופשי, כולל במסגד אל־אקצא עצמו (בלי נעליים, כמובן). אלא שבהמשך הלכה השליטה של הווקף והתהדקה, ורחבת הר הבית התרוקנה בהתמדה מיהודים. הסכמי אוסלו וההסכם עם המשפחה ההאשמית בירדן העניקו לוויתור דה־פאקטו סממנים של ויתור דה־יורה.
בסוגיה טעונה כמו סוגיית הריבונות על הר הבית, שבה לכל פרט מעורבות רגשית עמוקה, צריך למצוא דרך להתבונן בסיטואציה דרך עיניים של גורם לא מעורב, רגשית ותודעתית. למשל, חוצן שהיה נוחת ממאדים והיה מתבונן בשגרת ההר. מה שהיה מתגלה לעיניו הוא שתי קבוצות - האחת נכנסת לאטה מכל השערים ונוהרת בנחת לתפילתה. השנייה נכנסת רק משער צדדי, מדורבנת לצעוד מהר, מדי פעם סופגת יריקה או קללה, ואם מי מחבריה ממלמל משהו לעצמו, הוא חווה התנפלות מיידית מצד רשויות ההר. חוצן כזה לא היה זקוק לשלדי מגנומטרים או לדגלי פלסטין על הר הבית כדי להחליף את סימני השאלה בנוגע לסוגיית הריבונות בסימני קריאה.
לגבי סוגיית הריבונות בארץ כולה, התמונה לכאורה הפוכה. המושפלים על הר הבית הם המשפילים, המדכאים, הכובשים. ב"חולית" של פרנק הרברט כיכבה התובנה שהנשלט הוא השולט. דגלי פלסטין המתנופפים על הר הבית בחגיגות השחרור מגלאי המתכות הציוניים, הם תמונה החזקה מאלף מילים. הם מותירים מעט מאוד ספקות לגבי השאלה מי שולט בהר הבית. בגלל מערכת שטיפת המוח המועברת לנו על ידי ברית לא קדושה של האויב וסייעניו, המודעים והלא מודעים, כאשר מתראיין חבר כנסת ערבי ומתבקש לגנות את הרצח בהר הבית, הוא מיד עובר למנטרה של 50 שנות כיבוש המולידות פעולות ייאוש, כאילו שתושבי שכם וחברון או עזה היו מוכנים לשוב למצב של טרום הכיבוש וליפול בחזרה לזרועות מצרים או ירדן.
קואליציית הפליטים
המופתי, ערפאת וחבריהם פשוט למדו את ההיסטוריה של 150 השנים האחרונות והבינו שנקרתה לחצרם תרנגולת המטילה ביצי זהב. עם בן 3,000 שנה, רב־יכולת, המנסה לתקן עוול היסטורי ולשקם את ארצו החרבה והשוממה, השייכת לו אפילו על פי הקוראן (סורה 7 פסוק 137). אם רק יצליחו להיתלות בשולי מרכבתו הדוהרת, יוכלו להשתלב בחברה מודרנית נאורה ואפילו להקים עם יש מאין. הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן כבר הסביר שכדי לפברק אומה, כל מה שדרוש הוא קבוצת אנשים המאוחדת על ידי דעה שגויה לגבי העבר ושנאת שכניה. כך קרה שלשיבת ציון נלוותה מנגינת רקע.
לצאצאי 280 אלף תושבי פלשתינה משתי גדות הירדן בשנת 1800 צורפו במהלך המאה ה־19 20 אלף פליטי מוחמד עלי ממצרים, שהועברו ב־1831 לעזה, עכו, יריחו, יפו, עמק החולה ובית שאן, מוואלי (לא ערבים שהתאסלמו) שברחו לכאן כשהצרפתים כבשו את צפון אפריקה, רבבות שברחו מדאר אלחרב באירופה, מוסלמים סלאבים מבוסניה, גרוזינים, אבחאזים, מקדונים וטורקמניסטנים. הם לא דיברו מילה ערבית. המקומיים קיבלו אותם אז, כי באותה תקופה הם ראו עצמם מוסלמים עות'מאנים, לא פלשתינאים. ב־1890 מנה הערב רב הזה כבר 480 אלף איש. במאה ה־20, בחסות המנדט הבריטי שהצר את צעדיו של המפעל הציוני והטיל מגבלות על העלייה היהודית, הגיעו לארץ ללא הגבלה רצינית, בדרך היבשה, מהגרי עבודה מסודן, לוב, סוריה, תימן ועוד.
אלמלא הציונות, היו אלה המגדירים עצמם היום כפלסטינים, פלאחים עניים במצרים, מוסלמים נרדפים בצפון אפריקה ודרום אירופה, אזרחים סוג ב' בסוריה, לוחמים זה בזה בסודן או אריסים ופועלים חקלאיים בארץ ישראל. זו הסיבה לכך שתושבי אום אל־פחם, שיצאו בהמוניהם לחלוק כבוד לרוצחים הנתעבים של שני דרוזים, שכל פשעם היה שלבשו את מדי משטרת האויב הציוני, דבקים באזרחות הכובש המדכא ולא רוצים להיות חלק ממדינת הלאום הנכספת שלהם, כפי שמציע להם שר הביטחון ולאחרונה גם ראש הממשלה.
הם מעדיפים להיות, בינתיים, מיעוט במדינת חוק, המקנה להם זכויות יתר ללא חובות. לא שירות צבאי או אחר, לא נאמנות למדינה, לדגלה ולהמנונה, אבל כן לנתח עצום מכספי הביטוח הלאומי, שאת מרביתו משלמים היהודים. זאת בנוסף ל־15 מיליארד שקלים שממשלת ישראל הנוכחית הקצתה למגזר כמענק מיוחד, אולי כאות הוקרה על הקפדתם על חוקי התכנון והבנייה. לכן, אם לבדוק את ההנחות שלנו, אולי צדקו המשוררים. אולי הנשלט הוא השולט? אולי הגיע הזמן שהציבור היהודי יהיה זה שיקום ויאמר: די לכיבוש!