גבר עומד במעבר חצייה.
מולו החיים רצים מרתון כשהוא עוד לומד לשרוך שרוכים. לבו פועם לפרקים ועיניו נזרקות מצד לצד, קצותיהן מעוקלות מטה ותשישות עצובה ניכרת בתוכן. מנורות רחוב המטילות אלומות אור בודדות וממוקדות מחזקות את צלו, מזמינות אותו לעמוד תחת אור הזרקורים ולו לרגע קל.
אורות פזורים דולקים במרפסות אפופות עשן לא חוקי והדי צחוק זרים מהדהדים מכל עבר.
מולו מצוירים קווים סימטריים להחריד על רצפת האספלט הישנה, לבן ושחור, שחור ולבן ושחור ורִיק זהה ביניהם.
דברים מסודרים וסימטריים מעוררים בו חרדה, מעין תהייה מבעיתה על גודל הסדר שבני האדם מנסים לייצר בעולם כל כך מבולגן. כי במידה ומעבר החצייה היה עשוי מקווים עקומים וכעורים אולי היה מרגיש שזה נורמלי, חוסר הנורמליות שלו. שזה בסדר, חוסר הסדר.
הוא ראה בעבר את הסדרה "חוק וסדר" ותהה על שמה, שוטרים אמנם אוכפי חוק, כך תהה, אך ממש לא אוכפי סדר. למעשה, אף אחד לא יכול לעשות סדר ביקום ה - כה מטורף ומסתורי שסביבנו. אפילו לא אלוהים. גם הוא, כך נדמה, כבר איבד שליטה.
גבר עומד במעבר חצייה ותוהה. אדום וירוק, אנשים עשויים מנורות ניאון מתחלפים במהירות קבועה, וכאלה עשויים בשר ודם מתגפפים בתוך מכונית נוצצת. שאריות ערק מעלות ריח חזק של אניס, ושאריות אכזבותיו מעלות אדי כאב בין פעימה לפעימה.
פעם הייתה כאן תאונה, הוא זוכר. והיום רק הרסיסים נותרו, ומעקה הבטיחות המגונן עקום קשות. אז הם בנו לפניו מעקה חזק יותר, כזה שמסתיר את הכביש כליל, אולי כך, הם חשבו, נמנע פגיעה בבלתי מעורבים.
גבר עומד במעבר חציה וחווה הארה.
חייו אינם כפי שחשב,
הוא כבר לא האדם שהיה,
ומילא זה,
הוא כבר לא בטוח מי האדם שיהיה,
וללא ספק לא מרוצה מהאדם שהוא עכשיו.
ושוב מעבר החצייה, ושוב שחור-לבן ולבן ושחור. שוב הכל סביבו מסודר מדי, בעוד חייו שלו נראים כדיר חזירים אחרי ביקור של זאב. מתחת למסכה של גבר חסון ועשוי ללא חת, חבוי לו לב של ילד ששוחה באוקיינוס עצום של צער אינסופי.
הוא לא שילם ביטוח לאומי כבר שנתיים,
ומתחת למיטתו מסתתרות מאות גרביים,
והוא בטוח שהייתה לו פעם תעודה, או זהות,
ונשבע שהוא עדיין חושב לעתים להשלים בגרות.
וכאידיאל, הוא אף פעם לא שואף לשלמות,
והוא כבר לא מגניב, הפחד הזה מזוגיות.
ובכל יום שישי, הוא עדיין מבשל דגים חריפים כמו של אמא לכבוד שבת, וכמו בכל יום שישי הוא אוכל את הדגים לבדו. וזה נורא עצוב לבשל רק לעצמך.
"כל אדם זקוק לעוד אדם בעולם שיוכל לבשל למענו", הוא שרבט פעם בפנקס הקטן שבכיסו, חשב כמה שניות, סגר את העט ותלש את הדף בדרכו לפח האשפה.
מילא היה חכם או סתם מוכשר. גם השטויות שהוא כותב נדמות כהבלים גמורים בעיניו.
ואפילו הטחינה המפורסמת שלו כבר פחות טעימה כשאוכלים אותה לבד. הטעם לקנות חלה כבר אבד, וקידוש זה קדוש רק כשיש מישהו שישיב 'אמן' ו'לחיים'.
ובכלל, לחיי מה?
וכך, הוא מוצא עצמו זז במכניות תחת אורות צבעוניים במועדון אפלולי, וכשטעם הדג של שישי עוד בפיו הוא לוחש:
"אלייך או אלי?", ובראשו הוא ממלמל: "אצלי הדגים טריים, ומי יודע, אולי גם תרצי לענות לי אמן?".
גבר יושב במעבר חציה, ולבו נפרם.
הוא מרים עיניו לשמים ומתיישב כשגבו לרמזור הכסוף, ראשו קבור בין ידיו ודמעות מתחילות להיקוות בעיניו.
כל כישלונותיו צפים הישר ממוחו ללבו ומשם לעיניו, וכל שהוא מבקש מסתכם ברצון לפגוש את הנצח דרך מנהרה עטופת לובן בוהק.
גבר בוכה במעבר החצייה ומחפש נואשות סיבה אחת להמשיך את חייו. נשמתו קרועה לגזרים, דמעותיו מטפטפות על המדרכה יחד עם מה שנותר מכבודו ומהאגו שטיפח כל חייו, מתערבבות עם שאריות ערק ופיח, כקוקטייל עצב לילי מודרני.
גבר הולך לאיבוד במעבר חצייה.
אישה מנגבת דמעותיה במעבר חצייה, וביניהן רואה שברי גבר יפהפים מפוזרים על רמזור. היא אוספת את שברי הגבר כיעה ומטאטא, מחברת לכדי דמות סדוקה ומתיישבת כשכתפה אל כתפו.
"הלוואי שנהיה מאושרים", הוא ממלמל.
"אמן", היא עונה ומשעינה ראשה כנגדו. שיערה מתפזר על כתפו בחוסר-סדר. ריחה לא מזכיר לו ערק, או פיח. הוא מציץ לעברה, ורואה תחת המנורות שני צללים מחוברים לאחד. מבלי מעקה בטיחות שיפריד ביניהם.
גבר יושב במעבר חצייה, ומזמין אישה לדג חריף של שבת.