“סייעת שנייה בגן ילדים”, זעקו שלטי הקמפיין של המחנה הציוני במערכת הבחירות האחרונה. “סייעת שנייה”, מתגאה נפתלי בנט כשהוא מונה את הישגיו כשר חינוך. אז כן, הוסיפו סייעת שנייה (בגנים שבהם נמצא/ה איש/אשת סגל מתאימה. זו בכל זאת לא עבודה מבוקשת), והשמחה לילדים. אבל כשמסתכלים מה קורה בעולם, או סתם חושבים מה באמת מגיע לקטנטנים האלה שאנחנו כל כך אוהבים, זו בדיחה עצובה.
שלוש נשים (בדרך כלל, מה לעשות) על 30 או 35 ילדים, בני 3־6. כלומר, ילדים שעדיין לא כולם גמולים, שהבדלי ההתפתחות ביניהם הם לפעמים עצומים, שחלקם עוד צריכים לישון במהלך היום, וזקוקים לירך רכה כדי להניח את הראש כשעצוב, והרבה סבלנות. וכמובן אוכל בריא, ולאורך כל היום.
במקום זה, נכנסים הילדים לג’ונגל שבו הם רבים על תשומת הלב של הצוות שמנסה לעשות כמיטב יכולתו, אך איבריו נמתחים עד לקצה. בדרך כלל רק הגננת בעלת הכשרה חינוכית, והסייעות ניחנות, אם יש לילדיכם מזל, באישיות חמה ומתאימה. זה עצוב. כי לפי נתוני ה־OECD, ההשקעה בישראל בגיל הרך היא מהנמוכות, באחוזים ניכרים, מאשר במדינות המפותחות. ועוד לא דיברנו על גילי 0־3. אין מדינה שמעודדת ילודה כמדינת ישראל. ההשקעה פה בפריון ובכל היבטי ההריון היא בלתי נתפסת.
ישראליות שחיות בחו”ל ונדרשות לטיפולי פוריות, באות מכל קצות תבל לממש את הזכויות המפליגות שמגיעות להן מקופות החולים. אבל אחרי הלידה הן חוזרות לחו”ל - כי אחרי שיצאו לאוויר העולם כבר לא משקיעים בילדים ככה. למאות אלפי ילדים עד גיל 3 אין אפשרות להשתלב במעונות מפוקחים של משרד הרווחה, כי אין מקום. בכל שנה גופים כנעמת, ויצו ודומיהם נלחמים בשיניים כדי להשאיר את המעונות פתוחים. המשכורות שם מגוחכות, ולפיכך גם גודל הצוות ולפעמים גם איכותו. והפיקוח? במקרים רבים נאלץ לעגל פינות, כי אי אפשר לקיים מעון שעומד בסטנדרטים הנדרשים עם מידת ההשקעה במעונות האלה. זה פשוט בלתי אפשרי.
בגנים פרטיים לפעמים יותר טוב ולפעמים לא. פיקוח אין, אז קשה לדעת. מה שבטוח הוא שהנטל הכלכלי על ההורים גבוה בהרבה. כל זה למרות עשרות המחקרים והמומחים שכבר הוכיחו את חשיבותן של השנים הראשונות בחיי הילד לאישיותו וליכולותיו בעתיד. הרי כל שקל שלא יושקע עד גיל 3 ועד גיל 6, כל חיבוק שלא יינתן וכל חרדה שלא תטופל - ישולמו כפל־כפליים אחר כך. והרי לא רק ההורים ישלמו את זה, אלא המדינה - בשעות עבודה חסרות של ההורה, בטיפולים התנהגותיים על חשבון קופת חולים, בקשיים בבית הספר שלהם השפעות משנה רחבות על הסביבה, וכתוצאה מכך על החברה כולה.
לאחרונה עברה בכנסת הצעת החוק להקמת המועצה לגיל הרך, שאמורה לרכז את כל הטיפול בילדים מגיל לידה ועד בית הספר. זה חשוב. זה מאוחר. זה עוד לא קורה, וסביר להניח שאם יקרה, ייקח עוד לא מעט זמן, כי מידת ההשקעה הכלכלית הנדרשת גבוהה. מנגד, שר האוצר הודיע על רפורמת הצהרונים שאמורה להוזיל אותם, לאחר קמפיין תקשורתי שהוביל ערוץ 2. זה מבורך, אבל זה טלאי. כי כרגע נראה שההוזלה הזו תעלה להורים לא מעט.
יום לפני פתיחת שנת הלימודים, הברדק בצהרונים במקומות רבים רחוק מלהסתיים. אין צוותים, החברות המפעילות איימו שלא יעמדו בדרישות, העיריות אמורות להשלים את החסרים, ושוב רווחת הילדים נפגעת. יש צורך ברפורמה מקיפה, עם חשיבה לטווח הארוך ועם שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים על מנת להשקיע בילדינו את מה שהם צריכים. לא כי זה מה שאמא אומרת, אלא כי המדינה רק תרוויח מזה.
הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל