ברחבי העולם, הימים הנוראים הבאים עלינו בתקופה זו של השנה נקראים בדרך כלל The High Holidays - הימים הקדושים במיוחד. אבל מהו למעשה "יום קדוש" או בכלל, מהי אותה "קדושה"? דרך טובה להיכנס לשאלה זו היא דרך הפסוק "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא פרק י"ט, 2). בפסוק זה הדובר הוא כמובן האלוהים. האם הוא מבטיח דבר למאזיניו ("אני ה' עושה אתכם לקדושים")? או, אולי, מאתגר אותם ("אני ה' מצווה עליכם להתנהג כך שתהיו קדושים")?



בעוד הפסוקים העוקבים לאמירה "קדושים תהיו" מלאים בציוויים המתייחסים להתנהגות חברתית שבין אדם לחברו, הפירוש הנפוץ במסורת היהודית גורס כי האלוהים נותן מתנה לעם ישראל, ובכך הופך את היהודים ל"גוי קדוש". גישה זו מלווה תמיד בתפיסה שלפיה קדושה היא דבר מהותי, אימננטי, שקיים באופן אובייקטיבי ביקום, וניתן למדוד אותו ביחס לדברים אחרים.



תפיסה זו מוצאת ביטוי גם בבדיחה ישנה ומוכרת; מספרים על יהודי מזרח־אירופי בן המאה ה־19 שהחליט להתנצר ושב לביתו כנוצרי טרי לכל דבר. למחרת קם היהודי לשעבר והתחיל להניח תפילין כהרגלו מימים ימימה. ראתה אותו אשתו, נדהמה והתריסה כלפיו: "אידיוט! אתמול התנצרת והיום אתה מניח תפילין?!" היהודי לשעבר חבט בראשו וצעק: "א גויישע קופ!" [איזה שכל של גוי].



התפיסה שמייצגת הבדיחה רווחת מאוד ביהדות כבר מתקופת ימי הביניים, ולפיה עם ישראל קדוש ונעלה על כל עם אחר וקיים הבדל של ממש בין נפשו של יהודי לבין נפשו של נוכרי. הקדושה של ארץ ישראל היא אובייקטיבית וממשית, וחלוקתה דומה לחלוקת גוף חי; חילול שבת אינו "רק" עבירה, אלא פגיעה בקדושה האמיתית והממשית של מישור הזמן ביקום.



הגישה הזו אומנם רווחת ביהדות, אבל היא לבטח אינה היחידה. אל מולה, הרמב"ם קבע בחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" כי: "כל איש ואיש מכל באי העולם", אשר ממלא תנאים מסוימים, יכול להתקדש כ"קדש הקדשים". לפי הרמב"ם, הקדושה (לא רק של עם ישראל, אלא גם של ארץ ישראל) איננה אימננטית, איננה אובייקטיבית, איננה מתנה מאת ה' או מציאות שנקבעה כבר במעשה בראשית. הקדושה היא תוצאה של התנהגות של יהודים ונוכרים כאחד. היא לא שָם בעולם האובייקטיבי, אלא היא שֵם שאנחנו נותנים לסוג מסוים של התנהגות ראויה.



בעולם שאין בו קדושה מהותית מעבר למה שאנו מחוללים בעצמנו, איך הימים הנוראים יכולים באמת להיות ימים קדושים במיוחד? הרי מבחינה מהותית, עשרה בתשרי, יום כיפור, הוא פרק זמן בן 24 שעות ולא יותר מזה. היום אינו קדוש בעצמו, הוא קדוש רק אם אנחנו מקדשים אותו. אליבא דרמב"ם, הדרך היחידה לעשות זאת היא דרך מעשים. קדושת היום אפוא תלויה בנו: הימים הנוראים יהיו קדושים במיוחד אך ורק אם דרך ההתנהגות שלנו נהפוך אותם (ואותנו) לקדושים.



הכותב הוא ראש החוג לפילוסופיה כללית ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם ופרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה.