הרגע הזה של שיחת הטלפון שקיבלתי מקופת חולים ייחרת לי בראש כל החיים.
"הלו?".
"ענבלי, זו שרה מקופת חולים".
"כן", עניתי.
"הרופא הכירורג קורא לך. הגיעו התוצאות של הביופסיה והוא רוצה לראות אותך. קבעתי לך תור לשעה 16:30".
באותה שנייה הבנתי. מהר הודעתי לאחותי שהרופא קורא לי ואני חייבת עזרה עם הילדים. התקשרתי לבעלי, שיהיה מוכן. הגעתי לקופת החולים. מהלחץ, התפרצתי לחדרו של הרופא על אף שהיו שם מטופלים. הרופא הרים את הראש והסתכל עלי במבט שמסביר הכל ואמר "תכף אקבל אותך". סגרתי את הדלת.
אחרי דקה הם יצאו ואני ובעלי נכנסנו. הרופא אמר "ענבלי, אין לי בשורות כל כך טובות לבשר לך. יש לך גידול ממאיר ומפה את הולכת לתל השומר, שם יטפלו בך הכי טוב שיש. תהיי בידיים טובות, אני סומך עליהם".
וואוו! ועוד איזה וואו ענק. חטפתי בומבה מטורפת. אי אפשר להסביר את ההרגשה שעברה בי באותו הרגע. התחלתי לבכות, בעלי בכה אחרי, אבא שלי הגיע ואחותי כמובן לא יכלה להתאפק וגם היא הגיעה. העיניים שלי אמרו הכל. "יש לי סרטן", אמרתי לה.
אני כותבת עכשיו ומתחילה לבכות. זה כל כך מחזיר אותי אחורה. כשיצאתי מהקופה, הרגשתי שאני נמצאת בסוג של סרט אימה. המילה סרטן עוררה בי קונוטציה של גזר דין מוות. נכנסתי לרכב בדרך הביתה ופשוט בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. שפכתי את נשמתי החוצה. יש לי שני ילדים קטנים, זה לא מתאים עכשיו. ואז התחילו לרוץ לי כל מיני סרטים בראש - מה יהיה אם... ואני רוצה להספיק להיות איתם ולגדל אותם ולשמוח איתם ולבכות כשצריך. הם צריכים אותי!
הרופא שלח הביתה, ובינתיים הגוש גדל
יומיים של בכי וכאב ואז התעשתי. הבטחתי לעוז הקטן שלי יום הולדת ואסור לי לשקוע עכשיו, זה לא מתאים. אחותי והחברות שלי ארגנו ועזרו לי לעשות לו את יום ההולדת. יום אחרי כבר רצתי לתל השומר לבדיקות מהירות. ואז הוחלט על כריתה מלאה, כימותרפיה קשה מאוד, הכוללת קרחת. לך תסביר לילדים למה אמא הכל כך מטופחת, פתאום נהיית שבר כלי עם קרחת. זו התמודדות מטורפת. הקרנות ואחר כך כדורים וזריקות למשך חמש עד עשר שנים.
אבל זה הסוף. עכשיו אספר איך הכל התחיל. יום אחד, לפני כשנתיים, בגיל 36, הרגשתי דקירה קטנה בשד שמאל. מיששתי והרגשתי גולה פיצית שזזה. לא התמהמהתי, מיד קבעתי תור לרופא כירורג. כשהגעתי אליו, הוא אמר "אין לך כלום, אולי כפל בסיליקון (היו לי שתלים) או איזה וריד סתום, אין לך מה לפחד". אמרתי לו שיש לי רקע של סרטן במשפחה. אמי נפטרה מסרטן המעי הגס ואח שלי חלה והיום הוא בסדר, אבל יש רקע.
הרופא שלח אותי לאולטרסאונד ואמר "תחזרי עוד שלושה חודשים לביקורת". אבל הגולה הפכה לגוש בתוך שבועיים. חזרתי אליו והוא בשלו – "אין לך כלום". ביקשתי ממוגרפיה, אז הוא ענה "את לא קייס לממוגרפיה". ושוב אולטרסאונד ושוב "תחזרי עוד שלושה חודשים" ובינתיים הגוש גדל וגדל. ככה חזרתי אליו בערך חמש פעמים במשך כמעט חצי שנה. בסוף עשיתי ממוגרפיה שהראתה שינוי, אבל הרופא בשלו – "אין לך כלום". עברתי רופא שבעצם הציל את חיי. כשראה את הגוש, כל כך נבהל, אז הוא הטיס אותי לאסותא לעשות ביופסיה. את התוצאה של הביופסיה אתם כבר יודעים.
ללא ההתעקשות שלי, אני לא חושבת שהייתי כותבת לכם. היום, תודה לאל, אני בסדר.
אז בנות יקרות, גילוי מוקדם בהחלט מציל חיים. ככל שתאובחנו בשלב מוקדם יותר, כך אחוזי ההצלחה של ההחלמה יהיו גבוהים יותר. אל תגידו לי "זה לא יקרה".עובדה, לי זה קרה. אל תזלזלו. כולנו בטירוף של העבודה, של החיים, ואף פעם אין זמן, אבל אלה בעצם החיים - להיות עם המשפחה וליהנות מכל רגע. תקבעו תור, תעשו בדיקה ואם חלילה אתן מרגישות משהו, תתעקשו על כל הבדיקות הנחוצות. החיים האלה הם החיים שלכן.