לפניכם התבטאויות של דוברי שתי קבוצות פוליטיות מהשבוע האחרון: "מפלגתנו היא זו שתגן על היהודים", "מפלגתנו מגדירה עצמה כפרו־ישראלית", "חיים יהודיים הם חלק מאיתנו ומההיסטוריה שלנו, האסלאם אינו כזה". ומנגד: "ישראל ביצעה רצח עם", "צריך להתייחס לישראל כמו לנאצים". מי משתי הקבוצות, שכך התבטאו דובריהן השבוע, ספגה בימים האחרונים קיתון של חרפות וגידופים מכל קצווי הקשת הפוליטית בישראל? למרבה ההפתעה, או לא, הייתה זו הקבוצה המגדירה עצמה כפרו־ישראלית. זו שבין היתר התחייבה להגן על יהודים מפני האסלאם הקיצוני והאנטישמי.
מדובר, מצד אחד, במפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, שנכנסה לראשונה לפרלמנט הארצי. מפלגה שראשיה לא רק מגדירים עצמם כפרו־יהודים ופרו־ישראלים, אלא שבפועל הם תמיד הראשונים שמגנים מקרים של תקיפת יהודים על ידי מוסלמים, והם גם המגנים החריפים ביותר של אנטישמיות שמאלנית־אסלאמית ממוסדת, כמו אירועי יום אל־קודס השנתי בברלין. מן הצד השני התקבלה במקומותינו בדממה דקה המתקפה האנטי־ישראלית הבוטה בוועידה האנטישמית של מפלגת הלייבור הבריטית בברייטון.
פוליטיקאים ואנשי תקשורת בישראל התעלמו מהאירועים המדאיגים מאוד בברייטון, שהרי הרבה יותר מעניין לתקוף את טחנות הרוח בברלין. את ההיסחפות הנרגשת לרגל הקאמבק המדומיין של הנאציזם בגרמניה סימל ערד ניר מערוץ 2, שהודיע חגיגית בפתיח ההיסטורי למהדורה שסיקרה את ליל הבחירות בגרמניה: "לראשונה בתולדות גרמניה, מפלגת ימין קיצוני נכנסה לרייכסטאג". לרייכסטאג, לא פחות. ואני לתומי חשבתי שהרייכסטאג, שבו כיכבה מפלגה ימנית למדי בשם המפלגה הנציונל־סוציאליסטית, הוחלף אחרי המלחמה בבונדסטאג.
מי שיבחן את הגידופים שבהם השתמשו צעירי הלייבור בברייטון לתיאור מדינת ישראל וישווה אותם לביטויים שבהם השתמשו בישראל לתיאור מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, יראה דמיון מפליג. בגדול השיטה היא לשפוך על המותקף דלי של מי שופכין, לקרוא לו "נאצי", ושילך להסביר שאין לו אחות.
אז קצת היסטוריה בת ימינו: מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה אין כל עבר. לא עבר נאצי, לא עבר פשיסטי או עבר כלשהו. שהרי היא נוסדה רק לפני ארבע שנים, על רקע ההתנגדות לאיחוד אירופה. רק שנתיים מאוחר יותר הוסט הדגש למאבק באסלאמיזציה ובהגירה הלא מרוסנת. על כנפי המאבק הזה המריאה המפלגה להישג ההיסטורי שלה: לראשונה מאז המלחמה נכנסה לפרלמנט מפלגה הממוקמת ימינה לנוצרים דמוקרטים.
בין אויב לאוהב
גם בגרמניה קיימת אנטישמיות גלויה. אלא שכמו בבריטניה, אפשר למצוא אותה בצד שמאל של המפה הפוליטית. קולות לפירוק ישראל ותמיכה בגורמים הקוראים ופועלים להשמדת המדינה היהודית ניתן למצוא בגרמניה בשורות המפלגה הקומוניסטית, בקרב הירוקים וגם בחלק מהמפלגה
הסוציאל־דמוקרטית. אנגלה מרקל היא ידידת ישראל מובהקת, אך מצד אחר היא מייבאת לגרמניה, במסגרת מדיניות ההגירה הליברלית שלה, שפע של אנטישמים אסלאמיסטים קיצוניים, שעד מהרה ישתתפו בהפגנות נגד ישראל ויפעלו נגדה בדרכים נוספות, שונות ומגוונות.
לא ברור מה הסיבה לכך שבישראל מניחים לאנטישמים גלויים ומאידך עוסקים כל העת ברדיפה אחר גופים המגדירים עצמם פרו־ישראליים. לרגע אפשר להתרשם שגורמים מסוימים בישראל, כולל במשרד החוץ, לא ימצאו מנוח עד שלא יגרמו למפלגות ימין המגדירות עצמן פרו־ישראליות לשנות את עמדתן.
כאן המקום לסייג. אין זה אומר שמנהיגי מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הם כולם טלית שכולה תכלת. חלקם, כמו המנהיגה הפורשת פראוקה פטרי ואחרים, הם אוהבי ישראל אידיאולוגיים. אחרים כי זה נכון פוליטית. פה ושם היו שם אמירות שלא ראויות להישמע, לפחות לא מאיש ימין בגרמניה. גם בקרב בוחרי המפלגה לא חסרים, כך סביר להניח, אנטישמים לטנטיים יותר ולטנטיים פחות, אבל "מיין קאמפף" לא בפתח, וגם חוקי נירנברג לא כאן.
שהרי בגרמניה, היום כמו בעבר, יש לבוחרים שבאמת תומכים בהשבת "עטרה ליושנה" אפשרויות ניאו־נאציות בתפריט הפוליטי: המפלגה הלאומית ("אן פה דה"), ואפילו נוסחה מרוככת בדמות הרפובליקנים. שתי המפלגות הללו מעולם לא נכנסו לפרלמנט. בעבר היו תקופות שהרפובליקנים התחזקו, אבל היום הם לא מתקרבים אפילו לאחוז החסימה.
הגיע הזמן שבישראל יפסיקו את טשטוש התחומים בין אוהבים לאויבים. הגיע הזמן להושיט יד למי שמושיט ידו אלינו ולהפסיק לפשוט את ידנו לעבר מי
שמחרף ומגדף אותנו. להפסיק את ההעדפה החולנית של ארגוני שמאל תומכי חמאס וחיזבאללה על פני אלה שלוחמים באסלאם הקיצוני ובתומכי חמאס וחיזבאללה.
הגיע הזמן לחבק מנהיגים מכל הזרמים הפוליטיים, המגנים פיגועים, תומכים בישראל ויוצאים בגלוי נגד תופעות אנטישמיות והכחשת שואה, ולהוקיע מנהיגים כמו קן ליוינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר מטעם הלייבור, שאמר "היטלר היה ציוני", או את שרת החוץ השוודית מרגוט וולסטרום, שהאשימה את ישראל בטרור בארצה.