המחבל שרצח שלושה אנשים ביישוב הר אדר ומוחמד בכרי הם, לעניות דעתי, שני צדיו של אותה המטבע. האחד השתמש באקדח כדי להדוף מעליו את היד המושטת לשלום, והאחר ניצל את החיבוק של ממסד שמאלני הנגוע בחלומות שווא ובאשליות נפל כדי להביע את סלידתו מן המדינה היהודית. אבל בעוד שהרוצח שילם בחייו על מעשהו הנתעב, לבכרי לא יאונה כל רע, אף שפגיעתו בעיניי רעה גם היא.
בכרי יחזור לישראל מלבנון, שם הוא נשא את נאום השטנה שלו נגד “האויב הציוני”, שעמו אין לבוא לכלל פשרה, והכל יחזור להיות כבעבר. המערכת הממוסדת תמשיך לסוכך עליו, בשם חופש הביטוי, כביכול, ובכרי יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא עשה עד כה: לבעוט במחבקים אותו ולטעון שהערבים קיבלו בעל כורחם אזרחות ישראלית ב־1948. הם לא רצו בה. הם קיוו למשהו אחר לגמרי לאחר שהאויב הציוני ימוגר. ישראל כולה הוקמה, לטענתו של בכרי, על אדמות שנכבשו מידי הערבים, ולכן אין לה, בעיניו, כל לגיטימציה.
ועוד זאת טוען בכרי, כשהוא משמש פֶה, בפועל, לצעירים שיוצאים לרצוח יהודים, כמו מימים ימימה, שהערבים “נכלאו” בתחומי המדינה היהודית, בניגוד לרצונם, עם תום המלחמה, ושהם ממש לא רצו להיות אזרחים נחותים, בהרבה מובנים, במדינה שמגדירה את עצמה כמדינתו של העם היהודי.
וזה סיפור לגמרי לא פשוט: הערבים יצאו למלחמה ב־1948 לא כדי להקים פה מדינה יהודית, אלא כדי לחסל, בעודו באבו, את הניסיון של האוכלוסייה היהודית להכריז על עצמאותה בגבולות שקבע האו”ם. תוצאות המלחמה היו כפי שהיו, וכעת יש בישראל מיליוני ערבים, שרבים מהם לא רוצים בדגל הנושא את מגן הדוד או בהמנון המבטא כמיהה של היהודים לארצם.
ולכן הניסיונות לקרב את האוכלוסייה הערבית, באשר היא, למרקם החברתי של היהודים, לא יצלחו. הערבים תמיד יהיו בעימות עם מטרותיה של התנועה הציונית. הרצון של היהודים לקיים פה את ביתם הלאומי יהיה זר להם – וזה מחייב את כולנו להתפכח. הרוצח מהכפר בית סוריק, כמו גם בכרי, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שהפתרון לא נמצא מעבר לפינה. אין לגרש איש מביתו, כמובן, אבל יש להסביר לערבים שחלומם שההיסטוריה תעשה סיבוב פרסה לא יתממש אי פעם.
יש מציאות, והיא לא תשתנה לעולם. את זה אני אומר גם לאור החלטתו של בית המשפט המחוזי בלוד להורות לתושבים של יישוב קהילתי הומוגני שהקימו לעצמם קאנטרי קלאב לקבל כחברים בו גם כאלה שאינם מתגוררים באותו מקום, כשהוא מכוון את דבריו לתושבי טירה; אלא שאיש בטירה לא יאהב אותנו יותר משום שניתנה לו הרשות להשתכשך במימי הבריכה בכוכב יאיר. ההחלטה ליצור אינטגרציה מן הסוג הזה, כמו גם הפסיקה שהתירה בזמנו להציג בפומבי את הסרט “ג’נין, ג’נין” של בכרי, חרף ההצגה השקרית בעליל של מה שקרה במבצע חומת מגן, מעידה, במקרה הטוב, על נאיביות. חבל שיש רבים בתוכנו שעוד לא הבינו את זה. לא ימים של פיוס צפויים לנו. העתיד צופן בחובו הרבה מהמורות, ורק נחישות אין קץ תותיר בידינו את הסיכוי לשרוד פה.