אזרחי ארה"ב מתעוררים לתוך חלום הבלהות של הטבח בלאס וגאס, שאותו לא הגו דאעש, אל־קאעידה או ארגון קיצוני אחר, אלא אדם המייצג את השאיפה הכל־אמריקאית - מולטי־מיליונר, איל נדל"ן, אוהב הימורים ואדם אכפתי, הקונה הליכון לאמו בת ה־90 והמתואר על ידי שכניו ומשפחתו כ"חביב ביותר". אדם שביצע את הטבח הגדול ביותר בתולדות ארה"ב, שפצע מאות נוספים ושרט את נפשם של אלפים.
כשמתרחש אירוע שנפגעים בו אזרחים, אחת התהיות הראשונות היא מיהו מחולל הפגיעה. ידיעה זו תקבע את התגובה לאירוע. אם הפוגע הוא נהג שיכור, נאשים את האלכוהול או את מצב תשתיות הדרכים והאירוע יישכח. אם הפוגע הוא איש העולם התחתון, הסוגר חשבון עם חבר ארגון פשע, נאשים את התרבות העבריינית והאירוע יישכח. אם הפוגע הוא אדם דחוי, נמצא בחובות או לוקה בנפשו, נזדעזע מהאירוע, נשוחח עליו, אך האירוע יישכח.
באירועים רבי נפגעים, שבהם הפגיעה אינה מסווגת כרשלנות, כמאפיין אישיותי חריג או כיישוב סכסוכים בתוך קבוצות באוכלוסייה, יישארו אדוות מהאירוע. אם הפגיעה מגיעה מבחוץ, מפעילותו של ארגון שנשבע אמונים לחסל את השטן הגדול (הכינוי השגור לארה"ב), הפוגע הופך מחד למקור לפחד, לצער ולחשש, אך מאידך גם למקור להתמודדות ולכוחות נפשיים. הוא מגדיר לנו מי אנחנו ומי הם, מאפשר לאזרחים להתאגד סביב מטרה משותפת ולהירפא.
אבל כשהרוצח הוא החלום האמריקאי, התגובה היא הלם, אובדן עצות, בלבול ופגיעה בתחושה החיונית כל כך של להיות אמריקאי. במצב זה, שבו אין את מי להאשים, האשמה תופנה פנימה, לקיטוב החברתי ולהתנגשות בין ערכים אמריקאיים של חופש לשאת ולקנות נשק, חופש הפרט והביטחון, והתנהגות אזרחים המצדדים בערכים אלה.
הכותב הוא מרצה לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה