בשבועות האחרונים כתבתי כאן כמה פעמים על ניצני הסקרנות שעולים מבגדאד בנוגע למגע עם ישראל. עיראק של היום היא אחת המדינות המעניינות באזור. התקשורת הישראלית ממעטת לעסוק בה, כי אחרי הכל, צרותיה לא ממש נוגעות לנו. לפחות לכאורה. ובכל הנוגע למדינות ערביות, ישראלים אוהבים לשמוע את השורה התחתונה. הם אוהבי יהודים או שונאים אותם?
רוב אוכלוסיית עיראק אינה עסוקה כלל בסכסוך הישראלי־פלסטיני. חלקה סולד מישראל, שריד מעידן סדאם חוסיין. השנים האחרונות הולידו קבוצה שלישית, אלה הקוראים לחידוש המגעים עם היהודים.
בניגוד לאמונה הרווחת כאן, איראן לא השתלטה על עיראק ולא כבשה אותה. אומנם היא כוח משמעותי במאמץ האזורי לרכוש בה השפעה רבה ככל האפשר, אבל איננה פועלת שם בחופשיות. ראש ממשלת עיראק, חיידר אל־עבאדי, סולד מן האיראנים וחותר להצר את צעדיהם. מדיניותו זוכה לתמיכה מבית ומחוץ, במיוחד מצדה של וושינגטון, ומעוררת התקפות עליו מצד טהרן וחסידיה בארצו. באחרונה עלתה קרנו באופן ניכר בקרב הציבור בשל עמידתו האיתנה מול מסעוד ברזאני בסוגיית משאל העם הכורדי.
אתר החדשות האמריקאי "אל־מוניטור" פרסם לפני כמה ימים כתבה העוסקת בלובי הפרו־ישראלי בבגדאד. הכותב, העיתונאי העיראקי עדנאן אבו זיד, התעניין אצל מובילי דעה, מה עמדתם בנוגע לקיום מגע עם ישראלים. אין זה סקר מדעי אלא אוסף ציטוטים מעוררי מחשבה, אבל בכוחם לסמן מגמה שהולכת ומתחזקת.
"העוינות לישראל איננה אינטרס של השיעה", השיב הפובליציסט עלי מארד אל־אסדי. "על השיעה והיהודים להגיע להבנות על בסיס אנושי משותף, שיבטיחו את החיים בשלום במזרח התיכון". לדבריו, "אם נשים בצד את ההשפעה של האג'נדה האיראנית ושרידי התרבות הבעת'ית, לא תימצא ולו סיבה הגיונית אחת למצב העוינות כלפי ישראל. במיוחד כאשר לרוב מדינות ערב, ובהן למדינה הפלסטינית עצמה, יחסים עם תל אביב".
אל־אסדי קבע כי יש מפנה דרמטי בדעת הקהל העיראקית לרעת הסוגיה הפלסטינית. הוא מונה שתי סיבות עיקריות לדבר. תמיכתם בסדאם חוסיין, השנוא על העיראקים, והשימוש שלהם בטרור. "רוב השיעים בעיראק נושאים תחושת אשם, כי הם לא פעלו להציל את הקהילה היהודית שוחרת השלום, שחיה לצדם בשלום ובהרמוניה במשך מאות שנים במולדת אחת", הוא מסכם.
הפרשן הפוליטי מאהר עבד ג'ודה אומר: "אפילו בקרב הסונה בעיראק יש רבים הרואים בעין יפה את הסונים בסעודיה, בירדן ובמדינות המפרץ, השואפים לכונן יחסים עם ישראל". לדבריו, הסיבות לכך הן עדתיות. "הם שונאים את איראן השיעית, העוינת את ישראל". הוא מעריך כי אם תדון ממשלת עיראק בכינון מגע עם ישראלים, היא תעורר התנגדות מצד המפלגות הפרו־איראניות, "אבל דעת הקהל השיעית כבר אינה עוינת את ישראל כמו בעבר, בגלל חלקם של הערבים, ובהם הפלסטינים, בפיגועים בעיראק".
חברת הפרלמנט שורוק עבאיג'י סיכמה ואמרה ל"אל־מוניטור" כי אזרחים עיראקים רבים רוצים יחסים עם ישראל, אבל עמדותיהם אינן מייצגות את הקו הרשמי. עבאיג'י היא ליברלית קומוניסטית, חברה במפלגת הברית האזרחית הדמוקרטית. "ישראל פועלת למען קידום המגמות האלה", היא אומרת.
חברת הפרלמנט הנמרצת טועה, כמובן: ישראל הרשמית אינה מתעניינת בדבקות במגעים עם עיראק, לא בגלוי ולא בחשאי.
בדעה צלולה
בסוף מרץ פנתה למִנהלת התיאום והקישור במחסום ארז דיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת עזה, ד"ר פתחיה סאימה. היא לקתה בסרטן הרחם, ורופאיה תיאמו בעבורה טיפול בתשלום בבית החולים אסותא בתל אביב. מישראל לא הגיע מענה, אבל סאימה לא נואשה. היא הגישה בקשה נוספת, בעקבות מועד חדש לטיפול באסותא, אבל לא קיבלה תשובה. ואחר כך עוד אחת. כך לפחות חמש בקשות, האחרונה שבהן ביום רביעי שעבר.
בקשות תושבי הרצועה לצאת לישראל מטופלות בידי מִנהלת התיאום והקישור של צה"ל במחסום ארז. סדרת בקשותיה של פתחיה סאימה נענתה שוב ושוב בתגובה כי העניין בבדיקה. במרוצת התקופה מסר השב"כ לצה"ל כי איננה מהווה סכנה ביטחונית. בינתיים הלך מצבה והידרדר, ויכולת הדיבור שלה נפגמה.
ד"ר סאימה איננה לבד. לעמותת רופאים לזכויות אדם, המטפלת בעניינה, הגיעו עוד ארבע נשים כמותה, המצויות במצב קשה ובסכנת חיים ומבקשות לצאת לטיפול בישראל. כולן מעוכבות בנסיבות דומות. אנשי העמותה אומרים כי צה"ל מסמס את בקשתה של המרצה לחינוך והתייחס אליה בשוויון נפש. ביום שלישי אישר לה צה"ל להיכנס לישראל, בפעם הראשונה, לאחר התעניינותנו בסוגיה. במנהלת התיאום הלינו בפנינו כי הבקשה שהוגשה בשמה לא הוגדרה כדחופה.
לאורך עשר שנות סגר סירבה ישראל לאלפים שביקשו להיכנס אליה מעזה. חלקם סורבו מסיבות ביטחוניות. מיעוטם בגלל בירוקרטיה (לעתים מגיעים הפרטים מהצד הפלסטיני באופן בלתי מסודר). הקבוצה השלישית מסורבת על רקע פוליטי. בעייתה של ד"ר סאימה סבוכה מכדי לשבצה באחת הקבוצות הללו, אבל זה לא משנה. בשורה התחתונה, חולת סרטן, גרושה ואם לילדים, המשתוקקת לצאת לטיפול להצלת חייה ואינה מסוכנת ביטחונית - נדרשה לחכות לאישור חצי שנה.
ברצותו, יודע הצד הישראלי להוציא מעזה חולה אף בהתרעה של שעות מעטות. אבל הישראלים במחסום ארז יודעים להנציח גם מדיניות אחרת. סירוב לשם סירוב. הסירוב הפוליטי לבקשת יציאה של עזתי שאינו מנוע שב"כ הוא אחת מאבני היסוד של הסגר. זו מדיניות שנועדה לייסר את אוכלוסיית הרצועה, בתקווה שתטיל את האשמה על חמאס. קהל היעד העיקרי שלה הוא סוחרים, חולים, ספורטאים ואומנים. פחות או יותר בסדר הזה. הסירוב מסתיר אמונה ישראלית נאיבית כי בהכבדת היד על האוכלוסייה תגבר התמרמרותו של האזרח המסכן.
זעקתו תעלה השמיימה ותגרום לחמאס לחדול מהתחמשות, או מכריית מנהרות וייצור רקטות. היא נאיבית, כי ציבור מדוכא, למוד מלחמות, הכפוף לשלטון נוקשה, בקושי מסוגל להאכיל את עצמו. להצמיח מתוכו מחאה - לא כל שכן. נכון שאיסמעיל הנייה וחבריו חשופים למרידה. אבל לא למרידה עממית בנוסח ההסתערות על הבסטיליה, אלא להפיכה סלפית, ג'יהאדית, העלולה לגרום לכולנו להתגעגע לחמאס.
ישראל אינה מחויבת להצלת חולי הרצועה, אבל גם אינה רשאית לזלזל כך בכבודם. מה ילמדו על הישראלים ילדיה של ד"ר סאימה ותלמידיה בפקולטה לחינוך? מה יחלוף בראשם כשתכריע אותה המחלה? כיצד, בעוד דור, יסבירו לילדיהם את העובדה, שהיהודים יכלו להצילה אבל התעצלו בדעה צלולה? מדיניות כזו משניאה חינם את החברה הישראלית על הפלסטינים. השימוש בנשות הרצועה שלקו במחלה קשה לא יחנך את מוחמד דף, ואף פיגוע לא יימנע משום שד"ר פתחיה סאימה נבלמה בדרכה לטיפול באסותא.