המאבק בין קוריאה הצפונית לארה"ב הוא משחק סכום אפס. או שארה"ב תסתום את הגולל על האופציה הגרעינית של קוריאה הצפונית, או שהיא תאבד את מעמדה כמעצמת־על.
ארה"ב לומדת על בשרה שקיים יחס הפוך בין היותה “המבוגר האחראי" לבין כושר ההרתעה שהיא משדרת. היא גם לומדת שבזירה שבה פועלים מנהיגים לא רציונליים אובדן כושר ההרתעה משחק תפקיד מרכזי. איפוק אינו תמיד כוח, להפך. במאבק מול טרור, טירוף ושיגעון גדלות לאומי - איפוק הוא החולשה בהתגלמותה. לא משנה כמה גדולה העוצמה הצבאית והכלכלית של ארה"ב אל מול עוצמתה הכלכלית והצבאית של קוריאה הצפונית, כל מה שעיני העולם רואות הוא אוזלת יד וחוסר יכולת לרסן את הפראות של מדינה קטנה, שמנהיגה מוכן להמר על שלום וביטחון אזרחיה, מתוך הערכה ריאלית שארה"ב תעדיף לא להסתבך במלחמה נוספת מעבר לים.
זהו מצב מסוכן, משום שהוא טומן בחובו מנגנון מובנה של הסלמה והתגרות מצד קוריאה הצפונית, שיחייב תגובה יותר ויותר חריפה מצד ארה"ב על מנת להשיב לה את כושר ההרתעה, את הכבוד הלאומי ואת המעמד המוביל.
המצב הזה מעלה תחושה קשה של דז'ה וו. ב־1936 היו אלו צרפת ובריטניה שהבליגו וגילו איפוק נוכח כניסת צבא גרמניה לחבל הריין. הן בחרו להגדיר את כניסת הצבא הגרמני לריין כפעולה חסרת משמעות אסטרטגית ולא כסיבה למלחמה, כדי להימנע ממלחמה חדשה באירופה. היטלר הימר על כך שמדינות ההסכמה יבליגו. הוא צדק. היה להן קל יותר להכיל את ההפרה הלא משמעותית לכאורה של הסכמי ורסאי מאשר לצאת למלחמה בגינה. במבט לאחור מתברר הפרדוקס: הדרך לגיהינום של מלחמת העולם השנייה הייתה רצופה הכלות והבלגות שנועדו למנוע אותה. האיפוק הוא זה שסלל את הדרך למלחמה עקובה מדם.
נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. לאחר המעורבות הצבאית בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן, אף מנהיג אמריקאי לא שש להרפתקה צבאית. אבל ההסתמכות על ניסיון העבר היא מלכודת מסוכנת. מנהיגים דומיננטיים במדינות טוטליטריות או בעלות מסורת טוטליטרית הם הראשונים שמזהים את החולשה האמריקאית.
סין, איראן, טורקיה, רוסיה וקוריאה הצפונית הן מדינות שבהן האופוזיציה לשלטון המרכזי מנוטרלת. אלו מדינות שמחליקות בקלות לאזורי הדמדומים של ההימור על התגובה האמריקאית, או ליתר דיוק ההימנעות מתגובה. בדיקת רפלקס התגובה נעשית תמיד בקטן, בזירות לא חשובות או לא מספיק חשובות. ולדימיר פוטין אתגר את ארה"ב באוקראינה ובסוריה; סין אתגרה אותה באיים נידחים השנויים במחלוקת עם יפן; איראן וטורקיה מאתגרות אותה במאבקן נגד ישראל; וקוריאה הצפונית כבר מעלה את הרף ומאיימת עליה ישירות.
האיוולת המערבית
באופן פרדוקסלי היעדר התגובה על אתגורים קטנים עלול לדרדר את ארה"ב ואת העולם למלחמת עולם שלישית ולשואה גרעינית. הסיכוי היחידי לשימור מערכת האיזונים והבלמים הבינלאומית טמון בנכונות ארה"ב להיכנס למעורבות צבאית כדי להגן על בנות בריתה. אחרת האיום יעלה מדרגה.
הסתמכות על ניסיון העבר אינה יכולה להיעצר בנקודה בזמן שבה ידה של ארה"ב הייתה על התחתונה. ההתבוססות האמריקאית בבוץ הווייטנאמי לא צריכה לאטום את העיניים מהתבוננות מעמיקה בזירה האירופית ערב מלחמת העולם השנייה. אז השיתוק שאחז בצרפת נוכח כניסת גרמניה לחבל הריין הוביל בסופו של דבר למלחמה כוללת. באותה עת היה צבא גרמניה חלש ובוסרי, וצרפת החזיקה צבא חזק ומחומש. לו הייתה צרפת מצעידה את צבאה לחבל הריין בתגובה להפרת ההסכם, היו הגרמנים נסוגים, והמלחמה הייתה נמנעת.
אפשר ללמוד מעדותו של היטלר מה חולף במוחו של רודן בשעה שהוא מאתגר מעצמה: “השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי. אילו נכנסו הצרפתים לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה". הימור מטורף כזה הופך את השליט ממהמר מסוכן, שצריך לסלקו מהשלטון בדחיפות לפני שיגרום נזק קשה לארצו, למנהיג אמיץ ונערץ, המיטיב לזהות את חולשת יריביו.
קוריאה הצפונית היום היא כמו גרמניה ב־1936. בשביל ארה"ב מדובר במדינה רחוקה, שטווח הטילים שלה אינו מהווה איום ישיר עליה. זה מאפשר לאזרחי ארה"ב לשכנע את עצמם שאפשר לפתור את הבעיה באמצעות דיפלומטיה. הם לא מבינים שהבעיה היא לא רק קוריאה הצפונית. הם גם לא מבינים שקוריאה הצפונית הינה בבחינת בלון ניסוי קטן של כל הגורמים המעוניינים בסילוקה של ההגמוניה האמריקאית ובתפיסת מקומה ומרכזיותה בקרב העמים. זו הסיבה לכך שכשהאימפריה האמריקאית מתחילה לשקוע, היא מרשה לעצמה להתפזר לקרבות הלא נגמרים על ביטוח הבריאות, חקירת המעורבות הרוסית בבחירות ומלחמות הדמוקרטים ברפובליקנים.
כל פתרון שהינו פחות מהכנעה מוחלטת של קוריאה הצפונית ופריקתה מנשק גרעיני וקונבנציונלי, מותיר איום בלתי נסבל על יפן, שקו מאז'ינו שלה הוא צבא ארה"ב. אם הקו הזה נופל עוד בטרם קרב, קיים סיכוי גדול שמפת ההשפעה העולמית תשתנה לחלוטין. ההגמוניה תעבור ממדינות המערב הדמוקרטיות למדינות בעלות משטרים מפוקפקים ודורסניים, וארה"ב לא רק תאבד את מעמדה, אלא אף תעמוד בסכנה של התפוררות פנימית. זה יתחיל בניסיונות דמוקרטיים להפעיל סעיפים שונים בחוקה על מנת להדיח את טראמפ (למשל, סעיף 25 המאפשר להפסיק כהונת נשיא בגין מחלת נפש) ויגיע עד למלחמת אזרחים או קריסת השלטון המרכזי וחלוקה לסטייטס או לגושים “קטלוניים" עשירים, שלא ירצו יותר לתמוך בגושי ההוריקן הנחלשים.
קים ג'ונג און מבין היטב את חוקי המשחק. הוא מבין שזה או הוא או טראמפ, והוא מהמר על כל הקופה. הוא לא מתכוון להתקפל. ולא יתנדב להתפרק מהנשק הגרעיני כפי שעשה קדאפי. הוא מבין היטב שאם הוא רוצה לשרוד, עליו להמשיך להחזיק בנשק הגרעיני ולחתור להשגת הרתעה מלאה כלפי ארה"ב. קדאפי הוא ההשראה שלו. ראיה חיה או, נכון יותר, ראיה מתה לכך שהתפרקות מהגרעין היא מתכון בטוח לאובדן השלטון והחיים. בפיונגיאנג ובטהרן הפיקו לקחים. ברור להם שטייסי נאט"ו לא היו דוהרים בכזו נחישות לעזרת המורדים בקדאפי, לו היה בידיו נשק גרעיני.
האיוולת המערבית בלוב מבטיחה שקוריאה הצפונית לא תוותר על הנשק הגרעיני ביוזמתה או עקב מאמצים דיפלומטיים. ארה"ב צריכה לבחור בין הכרעת המערכה כעת לבין מלחמת עולם והתפוררות פנימית בתוך שנתיים־שלוש.