החלטת הממשלה צריכה להיבחן בעיניים מעשיות־פרגמטיות ובעיניים ערכיות־מוסריות. ברמה הפרקטית העמידה ממשלת ישראל בפני הפלסטינים גזירה שלא יוכלו לעמוד בה. כל בר דעת מבין שהפיוס הפלסטיני לא נועד כדי לפרוק את חמאס מנשקו, לא נועד כדי לזנוח את דרך הטרור, וגם לא כדי להמיר את ספרי הלימוד הפלסטיניים השוללים את זכות קיומה של ישראל ואת ההסתה והשנאה ברוחות שלום ומחוות פיוס. במישור המעשי, החלטת ממשלת ישראל חישקה את הפלסטינים, את עצמה ואת התהליך המדיני.
במישור הערכי־מוסרי, ההחלטה היא החלטה אומללה. משתמע ממנה כאילו החמאס הוא רשות רשע, בעוד הרשות הפלסטינית היא ארגון ישע. זו החלטה המחזירה אותנו אל ימי אוסלו העליזים ואל הציפיה שהרש"פ תעשה את העבודה בשבילנו. היא מעידה על קריאה לא נכונה של המפה, כי הרי כל מה שהשתנה מימי אוסלו הוא שאז ההסכמים בין חמאס לאש"פ נעשו במחשכים ואילו עתה הם נעשים לאור היום. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? במקום שהסכם הפיוס יקרע את המסכה מפניו של אבו מאזן, סיפקה לו החלטת הממשלה קרש קפיצה לקבלת לגיטימציה בינלאומית וישראלית.
גם אם מדובר בהחלטה טקטית בעיקרה, שנועדה להציף דרך עולם המעשה את שיתוף הפעולה בין הרש"פ לחמאס נגד האויב המשותף, הלא הוא ה"ישות הציונית", הרי ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שבמזרח התיכון להצהרות יש כוח חזק מהמציאות. כאן המילים בוראות הגמוניה, ממליכות מלכים, מקימות מדינות ויוצרות הסכמים המעניקים כוח ולגיטימציה לאויבינו ודורשים מימוש דווקני מצד ישראל, לצד דרישה לסלחנות והכלה מצדנו כלפי הפרות בוטות מן הצד שכנגד.
השחור מגדיר את הלבן. האור מגדיר את החושך. החלטת הממשלה מבדלת את הרשות הפלסטינית מהחמאס ומציגה אותה כגורם חיובי וטהור אל מול כוחות הרשע של החמאס. היה צריך לומר שהלך הזרזיר אצל העורב, כי ה"פרטנר" נחשף כפרטנר של הטרור ולא כפרטנר לשלום, ושהוכח כי אין ולא יכול להיות לנו שיג ושיח עם אבו מאזן. החלטת הממשלה תורמת לטשטוש המושגים הפוליטיים־מדיניים־מוסריים באזורנו, ורק מחדדת את הצורך ברענון אידיאולוגי ובחיפוש פתרונות חדשים ויצירתיים שיתוו לעולם המערבי המבולבל את הדרך להגדיר מחדש את התפיסות המוסריות והערכיות למלחמה בטרור, שמהן ייגזרו הכלים והאמצעים הנחוצים למאבק בו.