האתגר הגדול של המוסדות להשכלה גבוהה בשנים האחרונות הוא מציאת שביל הזהב בין תפיסת הסטודנט כלקוח לבין שמירה על איכות אקדמית ורמת דרישות גבוהה. תפיסת הסטודנטים כלקוחות באה בעקבות המכללות, בעיקר הפרטיות, שנאבקות על שכר הלימוד שמזרים כל סטודנט למוסד. למרות הנחות ומלגות שונות, יש לא מעט סטודנטים שמשלמים סכומים מלאים שעשויים להגיע ליותר מ־30 אלף שקלים בשנה. ומי שמשלם סכום כזה, מצפה לקבל את המרצים הכי טובים, כולל שמות "חמים", בחללים חדשניים ובמקצועות הרלוונטיים - התנסות מעשית ורמת שירותים אקסקלוסיבית.
אלא שכל זה מגיע, למרבה הצער אך לא ההפתעה, לא מעט פעמים, עם ציפייה של הסטודנטים להתחשבות, הקלות והבאת החומר בכפית של כסף היישר אל מחברתו וראשו של הסטודנט. אחד משלושת התארים שהשגתי היה במכללה. רמת הלימודים לא הייתה גבוהה, אבל כל הזמן הרגשתי שמלקקים את ישבננו האקדמי. משנה לשנה הוקלו הדרישות, התמעטו קורסי החובה ודרישות הסיום. כנראה אי אפשר לצפות ממי שמשלם הרבה שיסכים לשבת בספרייה.
תנאי הקבלה למכללות הם במקרים רבים קלים יותר ביחס לאוניברסיטה, עד בלתי קיימים, מה שיוצר קושי בשל הפערים ביכולות בין הסטודנטים כתוצאה מכך. מנעד הבחירה בין המכללות הוא אתגר גדול עבורן, שמייצר מעגל תחרות רחב, הן על הסטודנטים והן על מרצים איכותיים, ולכן הכסף משחק תפקיד חשוב. כדי למשוך מרצים "כוכבים" שייתנו גושפנקה מקצועית אקדמית וסלבריטאית למכללה, משלמים להם המון, ובמקביל - כל שנדרש מהם על פי רוב הוא להיות מרצים מעולים ולקבל ציוני משוב טובים מהסטודנטים בסוף הקורסים. מול המציאות הזו, לאוניברסיטאות קשה מאוד להתמודד.
המוסדות האפרוריים הללו, שאומנם עולה הרבה פחות ללמוד בהם, מסמלים ניוון ועמידה במקום. אנשי הסגל הם בדרך כלל אנשי מחקר מעולים שחייבים ללמד, כך שאיכות ההוראה שלהם היא עניין של מזל. רבים מהם היו שמחים להיפטר מהמטלה המעיקה הזו. לא סתם על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, מספר הלומדים באוניברסיטאות נמוך מ־40% מהסטודנטים. הרי רוב מכריע של כ־300 אלף הסטודנטים שיתחילו היום ללמוד, באים מהעשירונים העליונים של החברה, אלה שיש להם אפשרות לממן את חוויית המכללה המפנקת.
אלא שהמציאות הזו - שבה בהגדרה מכלילה מאוד האקדמיוּת נפגעת במכללות ומנגד רמת ההוראה וההשקעה בחומר הנלמד באוניברסיטאות עלולות ממש לייבש את הסטודנטים - הפכה לאתגר הגדול של ההשכלה הגבוהה בישראל. בשני סוגי המוסדות, הסטודנטים לא מקבלים דבר חשוב שלשמו הגיעו, אבל גם לא אכפת להם בחלק מהמקרים, כי זה מאפשר לצלוח את התואר בקלות רבה יותר.
כל אחד משני סוגי המוסדות חסר את מה שלשני יש בשפע, אבל החסר משמעותי עד אימה להצלחת או כישלון המוסד. בעצם, נקודות התורפה של האוניברסיטה קיומיות יותר, ותוצאתן חמורה יותר מזו של המכללה.
במועצה להשכלה גבוהה מאשרים לא פעם מה שנתפס בעיניי כמסלולי לימוד מגוחכים, או לא מספיק טובים, ואין לטעמי פיקוח מספק על רמת ההוראה, הדרישות האקדמיות והקשר בין הקורסים למקצוע הנלמד. האוניברסיטאות יהיו, והן כבר, הראשונות להפסיד במרוץ, ועל כן עליהן לחולל מהפכה בתפיסת ההוראה שלהן. גם פתיחת התוכניות היוקרתיות, יקרות ומקוצרות, תוכניות "בכירים" למיניהן - לא תציל אותן. עם זאת, אסור להן להתפשר על הרמה האקדמית ורמת ההוראה. במצבן יהיה זה גזר דין מוות עליהן ועל ההשכלה הגבוהה בישראל.
הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל