האם הנשיא שכח את היעדר הממלכתיות שחווינו תחת שלטון השמאל

 גם נשיא המדינה ראובן ריבלין נשמע חמוץ בנאום פתיחת מושב הכנסת. תמונת הכנסת בתום דברי הנשיא הייתה חזקה מאלף מילים. מצד שמאל, שם ממוקמים ספסלי העבודה ומרצ - תשואות. מימין - דממה.  לכאורה, דברי הנשיא היו מאוזנים. לצד האשמת הממשלה באובדן הממלכתיות ובפוליטיזציה של כל מערכות השלטון, הוא דיבר גם נגד המהפכה החוקתית של אהרן ברק, נגד התפיסה של "הכל שפיט", נגד הסגת גבולה של הרשות המחוקקת על ידי הרשות השופטת, נגד העיתונות שלדבריו, "חוטאת לעתים בהשטחה, בהדרה, בביקורת מנופחת ואף בדיבה". אז מדוע נתפסו דברי הנשיא כביקורת חריפה דווקא על מדיניות הממשלה?
 

מתברר שלא רק תמונה חזקה פי אלף ממילים, גם המוזיקה חזקה יותר מהן. במקרה של נאום הנשיא, הניגון נתן את הטון. בעוד הביקורת על מערכת המשפט נשמעה כנאמרת בחצי פה ובחצי לב ותיארה בעיקר את ההיסטוריה, הרי החלק השני של דברי הנשיא, שבו מתח ביקורת על כור מחצבתו וביכה את אובדן הממלכתיות, נאמר בהתלהבות ובקול גדול מאוד, מתוך מטרה להשפיע כאן ועכשיו. 
 

ריבלין דיבר על הצורך באיזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת כתנאי לחיים בדמוקרטיה מתוקנת. בזה הוא צודק. מה שהוא שכח זה עד כמה הדמוקרטיה הישראלית הייתה חסרת איזון ובלמים משחר הקמתה וכמה מאמץ צריך להשקיע כדי לשבור את ההגה ולהביא אותה לאיזון.

אז על איזו ממלכתיות דיבר הנשיא?

אני רוצה לפרק לגורמים מספר מונחים שבהם השתמש ריבלין בנאומו ולבדוק את הנחות היסוד שלו. למשל, כשמקוננים על אובדן הממלכתיות, כדאי לברר מהי אותה הממלכתיות שאובדנה מצער את נשיא המדינה עד כדי חמיצות. אני רוצה להזכיר שהאקט שכונן את הולדת המושג "ממלכתיות" במדינת ישראל בראשית תחילת גאולתנו, היה אקט פוליטי לחלוטין, שדגל שחור של חוסר חוקיות מתנוסס מעליו. 

 

בשם אותה "ממלכתיות" קופחו חייהם של חיילים ואזרחים במלחמת העצמאות, בדרום ובצפון, בשער הגיא ובגוש עציון, בגלל היעדר נשק ותחמושת. את הנשק והתחמושת שיועדו להם ושהובאו ארצה באונייה אלטלנה הורה דוד בן־גוריון להוריד למצולות משיקולים פוליטיים זרים. אני רוצה להזכיר ש־16 יהודים, חלקם ניצולי שואה, שהגיעו ארצה על סיפון האונייה, נטבחו על ידי לוחמי הפלמ"ח, שהמשיכו לירות בלוחמי האצ"ל שקפצו למים. אני רוצה להזכיר שמנחם בגין שהה באותה עת על סיפון האונייה שטווחה באש תותחים. זה אותו מנחם בגין, סמל הדמוקרטיה והממלכתיות, שהורה לאנשיו לנצור אש כדי למנוע מלחמת אחים ואחר כך הושמץ, הוכפש, נרדף והוחרם על ידי אותו המחנה שהריע השבוע לנשיא. 
 

אני רוצה להזכיר שתוך הטלת צנזורה ושליטה מוחלטת באמצעי התקשורת, הפך אותו אירוע דמים מכוער ופוליטי ליום ההולדת המקודש של הממלכתיות הישראלית, המיוחסת לבן־גוריון ולא למנחם בגין. האם רובי שכח? לממלכתיות הזו הוא מתגעגע? ומה באשר לפוליטיזציה הנוראית שבה האשים הנשיא את הממשלה הנוכחית?

האומנם נולדה ה"פוליטיזציה בכל" במשך שנות שלטון בנימין נתניהו? זה הרי ממש בגדר אבסורד שמי שהריעו לנשיא כשדיבר על פוליטיזציה ופגיעה בממלכתיות, היו ממשיכי דרכם של אלה שהנהיגו במשך דור וחצי שלטון חד־מפלגתי, שבו פנקס המפלגה הנכונה היה תנאי לא רק למינוי כמנכ"ל, סמנכ"ל או יועץ משפטי, אלא תנאי לקבלת עבודה בכלל. מי שלא הצטייד בכרטיס מפלגה אדום היה חצי בן אדם, וגם זה בקושי. האם רובי שכח? 

 

ואחרון חביב, הביטוי "הכל שפיט", מה הוא מקפל בתוכו, אם לא פוליטיזציה מלאה במערכת המשפט שאותה הנהיג אותו גאון משפטי בשם אהרן ברק שהנשיא כל כך מעריך. הרי בלי שעמד למבחן הבוחר פעם אחת, ניהל אהרן ברק את המדינה על פי האג'נדה הפוליטית הפרטית שלו, מעל לראשן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. 
 

"הכל שפיט" הוא ביטוי מכובס. הלכה למעשה, משמעותו: הכל פוליטי. זה עיקרה של המהפכה החוקתית של אהרן ברק. מהפכה שיכלה להימשך גם לאחר פרישתו בשל שיטת המינוי של שופטים, שאפשרה בדיוק כהגדרתו של הנשיא למינויים פוליטיים, לייצר עוד שופטים עליונים בצלמו ובדמותו האידיאולוגית של אהרן ברק.
 

בחסות הביטוי "הכל שפיט" יכלה הרשות השופטת לקבוע מסמרות ובעיקר תקדימים משפטיים בתחומים פוליטיים לחלוטין, תוך חישוקן של הרשות המחוקקת והמבצעת כאחת. מהשלטון הרודני של בן־גוריון עברנו לשלטון האבסולוטי הנאור של אהרן ברק. שלטון שבמהלכו באורח פלא נפתחו חקירות משטרה בהתאם לצורך נגד שרי משפטים וביטחון פנים ונגד מועמדים לא רצויים לתפקיד על מנת למנוע יצירה של איזונים ובלמים. האם רובי שכח?
 

היעדר ממלכתיות ודריסת המיעוט על ידי הרוב - זה בדיוק מה שחזתה וחוותה מדינת ישראל בכל תקופות השלטון של השמאל. החל מהענקת מעמד של קדושה לתותח שהטביע את אלטלנה, עבור בשלטון מפא"י ודחיקת אנשי הימין מכל עמדת מפתח אפשרית, דרך הענקת תקציבי עתק לקיבוצים, קידום הסכמי אוסלו תוך קידושו באמצעות "קורבנות השלום", רמיסת זכות המחאה וההפגנה של "הפרופלורים" ושלטון ללא מצרים באמצעי התקשורת.
 

הניסיון לכונן ממלכתיות בישראל התקיים במהלך שנות כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה. הוא סימן לריבלין את הדרך כש"שכח" להקים ועדת חקירה על אלטלנה וכשהתנער מהרעיון של מינויים פוליטיים מאזנים. גם בתקופת הכהונה הראשונה של נתניהו נמשך הקו הזה. אבל בשנים האחרונות המערכת הפוליטית והציבור מימין התפכחו. מה שאנו חווים עכשיו זה את הניסיון להשיג איזונים ובלמים. מה שרובי חווה זה את שבירת ההגה. נער הייתי וגם זקנתי, ואני מבכה את הנשיא, ידידי וחברי, רובי ריבלין, ששכח.