למרות שלא כולם יגיעו לכיכר, עדיין נישאר אחים

כבר נדמה היה שהשנה זה יעבור בשקט. אבל מסורת אי אפשר לשבור, ויום שנה לרצח רבין בלי ויכוח על המסרים הוא לא יום שנה. אז הוויכוח התורן אומנם הגיע, כמו על פי הזמנה, אלא שהפעם הוא התקיים בעיקר בין השמאל לשמאל. לא למדנו כלום. הוויכוח העיקש על המסרים של י"ב בחשוון, או 4 בנובמבר, הוא בדיוק מה שהופך את הרצח הפוליטי לאפשרות פעולה סבירה בחברה הישראלית. לא כי יש ויכוח, ויכוח הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה; אלא כי הפערים כל כך גדולים, ואף צד אינו מוכן לקבל רק חלק מטיעוניו של האחר. זה הכל או כלום.

למה, למשל, באי העצרת צריכים להזדהות עם כל המסרים שלה? לא מספיק להזדהות עם חלק ניכר? ומי בכלל אמר שרק שמאלנים יכולים להזדהות עם המסרים האלה? כל זמן שהעצרת אינה עצרת בחירות, כלומר כזו שמעלה על נס את פועלה של מפלגה ספציפית או דרך פוליטית נוכחית, אין כל סיבה שרוב רובו של העם היושב בציון לא יזדהה עמה. 
 

"השלום צוואתו", אומרת הקלישאה. יש מישהו שלא היה רוצה שלום? היש ישראלי אחד שמוכן להודות שתקוותו היא להמשיך לחיות לנצח על החרב? על הדרך לשלום ניטש ויכוח, וזה בסדר. הרי המסר הוא לא "אוסלו צוואתו", אלא השלום. אותה מילה נכספת שגדלנו עליה בשירי ובסיפורי הילדות שלנו, ושבשנים האחרונות החלה להיעלם מהשיח הציבורי עד שהפכה כמעט לקללה. 

  

אלא שעיון בסיסי ב"מורשת רבין" בשנותיו האחרונות מעלה שיותר משה"שלום" האופטימי צחור הפרווה היה צוואתו, הייתה זו הפרגמטיות. "הפרגמטיות צוואתו". ההבנה שכך וכך אי אפשר להמשיך וכי יש לבצע שינוי, הבנה שראוי וכדאי היה שכל מנהיג או טוען לכתר כלשהו יתנאה בה. מה יותר מנהיגותי וחשוב מפרגמטיזם? יוזמה? פריצת גבולות? השתכללות והליכה עם הזמן? תכונות שכל סטארטאפיסט בינוני צריך שיהיו לו, במיוחד הגמישות, שמביאה את היכולת להבין את המציאות המשתנה ולנתח את העתיד. ומה לגבי המסר הכללי של דמוקרטיה? סובלנות? גבולות השיח?
 

הניסיון השנתי לעמעם את המסרים כדי להגיע לכמה שיותר אנשים הוא מיותר, פחדני ואינו עושה כבוד לאיש ולמה שהאמין בו. כן, היינו רוצים שכ־ו־ל־ם ימשיכו להזדעזע מהעובדה שיהודי רצח את ראש הממשלה כדי להשפיע על מדיניות הממשלה, גם אלה שהתנגדו לפועלו המדיני, אבל צריך להודות שאפילו בערב הרצח ובימים שאחריו יש אנשים שלקחו את זה פחות קשה. במקום לנסות לטשטש את מגוון הדעות והתחושות בציבור הישראלי ביחס לרצח וביחס לערכים הקשורים בו, צריך להמשיך ולהזכיר לאן עלול להגיע העימות בין מחזיקי הדעות המגוונות.

רצח רבין היה רצח פוליטי. הרוצח ניסה למנוע מהלך פוליטי, וזה היה במהלך עצרת פוליטית. אין שום הסבר הגיוני, גם לא זה של אחדות העם, שיצדיק טשטוש של העניין הזה, ואם הרמטכ"לים לשעבר או אישי ציבור אחרים אינם מעוניינים להשתתף מחשש שידבק בהם כתם ה"שמאלנות" המשוקץ, שלא יהיו שם. גם היעדרות של חלק מהציבור שלא מתחבר למסרים הפוליטיים היא חלק מהזיכרון.
 

בכל שנה מחדש, סביב הימים האלה, נשמעת הקינה כי המסרים מהטראומה הלאומית הזו לא נטמעו. הפינות עוגלו כל כך, עד שהמעגל כמעט נעלם. אלה שרצו להשיג אחדות בעם, פועלים בטעות לאחידות העם. אחדותנו לא תושג בכך שנתחבק כולם בכיכר בימי השנה תחת מסרים חלביים ושטחיים, אלא בכך שלמרות שלא כולם יגיעו לכיכר, עדיין נישאר אחים ונעשה מאמץ משותף לא לחרוג מגבולותיו הלגיטימיים של הוויכוח. הגיע הזמן להפסיק להיתמם. להיצמד לאמת. לחדד את המסרים, וגם את המחלוקות. הגיע הזמן להפנים שאנחנו עם מפולג, שיעשה מאמצים לחיות ביחד, עם המחלוקות.