זעקות ה"בוגד" לעברו של יצחק רבין והעצרות ההמוניות והמתלהמות נגדו לא החלו אחרי לחיצת היד שלו עם יאסר ערפאת במדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993 והחתימה על הסכם אוסלו. לא רבים זוכרים זאת כיום, אבל הוא כבר היה בסרט האימים הזה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, כשהחליף את גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור. רבין החל אז את המהלך שהבשיל בתום אותו עשור להסכם שלום עם מצרים, אלא שהוא לא זכה על כך ולו לקורטוב של אשראי או לשורה בדף הקרדיטים של ההיסטוריה.



יתרה מכך: דווקא מנחם בגין, האופוזיציונר הגדול שמירר את חייו והתסיס נגדו את הציבור כשנסוג כמה קילומטרים בסיני במסגרת הסדר הביניים שנחתם ב־1975, היה זה שהחזיר לאנואר סאדאת את חצי האי עד גרגר החול האחרון. מנהיגי הליכוד, שזנחו את ססמתם הידועה משכבר הימים "אף שעל", גרפו תהילת עולם והותירו לרבין רק את האבק במרתפי הארכיון ובתהומות השכחה.    



את השורשים לנחישות הרבה של רבין במהלך המו"מ על הסכמי אוסלו, למרות כל הקשיים, המכשולים, ההתנגדויות העזות והפיגועים האיומים - כמו גם לאגרסיביות המילולית המפתיעה שגילה מול מתנגדיו מהימין בשלל התבטאויות זועמות - ניתן למצוא בהחלט במשקעים הקשים שנותרו אצלו מהתנהלותם האופורטוניסטית של יריביו הפוליטיים בקדנציה הראשונה שלו בשנות ה־70. "הם שתו את דמי כבר אז בגלל כמה קילומטרים עלובים שהעברתי למצרים בהסכם שסיים את מצב הלוחמה עמם", רתח בתוך תוכו על העוול ההיסטורי שנעשה לו, "אבל כשעלו לשלטון החזירו מיד הכל. היש התנהגות צינית ובזויה מזו? הצבועים האלה לא יטיפו לי מוסר יותר, הפעם הם יסתובבו כמו פרופלורים, לא יעזור להם". 


בנימין נתניהו באזכרה ליצחק רבין. צילום: מרק ישראל סלם
בנימין נתניהו באזכרה ליצחק רבין. צילום: מרק ישראל סלם

 

כשנתקל רבין בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה בראש האופוזיציה בנימין נתניהו, עלו באפו מיד ריחותיהם המוכרים של מנהיגי הליכוד בעבר. "לא, לא שוב, הוא לא יעשה לי את זה גם. הביבי הזה תוקף אותי עכשיו בחמת זעם", חשב וגם אמר, "אבל כשהוא לבד עם עצמו, גם הוא יודע היטב שאין דרך אחרת - אין מנוס מלחלק את הארץ, אין מנוס אלא לנהל מו"מ עם הטרוריסט ערפאת. לכן הפעם אעמוד כחומה בצורה מול האיש הזה, הכל צביעות, הוא היה נוהג בדיוק כמוני אם היה בתפקידי".




מלכוד 22 

בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, ניתן היה לחשוב לזמן מה שההיסטוריה אכן חוזרת. הרי מנהיג הליכוד הרושף והמתלהם נראה אז כמי ששינה את עורו עם הגשמת שאיפותיו הפוליטיות: הוא העביר לפלסטינים את חברון, לחץ את ידו של ערפאת ולמעשה המשיך את אוסלו, התהליך הכל כך משוקץ לדידו, שאותו תקף בחריפות תחת כל ארון ומעל כל מרפסת כשהיה יו"ר האופוזיציה. 
 
רבין, יש להניח, התהפך אז בקברו, אך במבט רחב יותר בחלוף שני עשורים מתגלה תמונה קצת שונה: מתברר שדווקא נתניהו לא היה ציני ואופורטוניסט כקודמים לו (בטח שלא כמו אריק שרון, שתקף את רבין במילים בוטות וקיצוניות בהרבה, אך כשעלה לשלטון נסוג מרצועת עזה בחסות האמרה המקוממת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"). נתניהו מילא את תפקידו המתבקש כיו"ר אופוזיציה ואכן האמין בכל לבו במה שאמר בגנות ההסכם, גם אם בזמן אמת זה נראה כאמצעי לשלהוב ההמון ולהשגת הון פוליטי בלבד. 
 
תאהבו את זה או לא, נתניהו הוכיח בחלוף השנים כי מאחורי מעשיו וגם חוסר מעשיו עומדת אידיאולוגיה סדורה וקשיחה: הוא באמת חושב, אז כהיום, שהכנסתו של ערפאת לשטחים הייתה טעות פטאלית ובכייה לדורות. הוא באמת משוכנע, אז כהיום, על אף הצהרתו בנאום בר־אילן שברור לכל כי נאמרה מטעמים טקטיים בלבד, שחלוקת הארץ ויציאה מהשטחים יביאו לסופה ולחורבנה של מדינת ישראל. הוא לא התנהג כבגין, שכאופוזיציונר תקף את רבין על נסיגותיו, אך מיד כשהחליף אותו בשלטון צעד על גבו את כל הדרך עד טקס הענקת פרס נובל לשלום, שכלל גם בונוס מפתה: חיבוק חם ואוהב של השמאל.

22 שנה אחרי הרצח, לא יקרה כלום אם גם בשמאל וגם בימין, שמתעקשים להמשיך להתחפר בעמדותיהם המבוצרות, ישלימו עם כך שבראייה היסטורית שניהם צדקו, גם רבין וגם נתניהו. רבין - בכך שאכן לא היה מנוס מלנסות את אופציית המו"מ עם ערפאת, ולו רק כדי שנוכל להגיד לעצמנו ששברנו כל מחסום פסיכולוגי כדי לסיים את הסכסוך. ונתניהו - בכך שאזהרותיו ותחזיותיו הקודרות התממשו למרבה הצער. אוסלו אכן התברר כניסוי כושל שלא הביא שלום ורק הגביר את שפיכות הדמים בין שני העמים.

22 שנים אחרי, בהחלט הגיע הזמן להניח בצד את הקיבעון הנדוש ואת הזעם הקדוש ולהשתחרר ממלכוד 22 של השיח הפוליטי השטוח והחד־ממדי כאן: אפשר לצפות מהשמאל שיתגעגע לרבין מבלי לשמור טינה לנתניהו, אפשר לצפות מהימין שיתמוך בנתניהו מבלי להשמיץ את זכרו של רבין. אשרי המאמין.