מי שולט בשמי עזה

ביום שישי שעבר סיים גנרל תוופיק אבו נעים, מפקד שירותי הביטחון של חמאס, את תפילתו במסגד ויצא חזרה למשרדו. הוא נכנס למכונית, וכמה שניות אחרי שהתניע אותה התפוצץ מטען חבלה שהוטמן תחת הכנף השמאלית. המטען היה קטן יחסית, ולא עשה את פעולתו. אבו נעים שנפצע באורח קל שוחרר מבית החולים כבר למחרת.

מאז הוזרמו מי ביוב רבים בצינורות למי הים של עזה. שלושה ימים אחרי ניסיון ההתנקשות באבו נעים השמיד צה"ל מנהרה ליד חאן יונס, והרג בתוכה שמונה אנשי הג'יהאד האסלאמי וחמאס. בחמאס נשכו את השפתיים והחליטו לא להגיב. הייתה להם סיבה טובה. יומיים אחר כך מסרה חמאס לאבו מאזן את השליטה על שלושה מעברי גבול. עתה הם מצפים ממנו ליטול אחריות על הרצועה, ובמיוחד להזרים את המיליונים שאותם הקפיא. עימות עם ישראל עלול להחריב את התוכניות. מי צריך אותו עכשיו.

איש מראשי חמאס לא אמר זאת בפומבי, אבל החשוד המיידי הוא ארגון "המדינה האסלאמית במחוז סיני", הנאמן לדאעש. אבו נעים הוא האיש שאטם את מנהרות רפיח וגבולותיה בפני לוחמי הארגון. עד לפני כשנה היו פעילי "מחוז סיני" שותפיהם של אנשי חמאס. ברגע שבעזה הבינו כי מצרים רוצה לחמם את היחסים, הם נחתו בחיק קהיר ומכרו את ידידיהם בסיני בן לילה. פעילי הארגון הקיצוני, שנהגו לברוח מפני הצבא המצרי לרצועה, או פצועי הקרבות שלהם, שקיבלו טיפול בבתי החולים של עזה, מצאו לפתע שער סגור.

לארגון "מחוז סיני" תומכים ופעילים גם בתוך הרצועה, בעיקר מקרב החוגים הסלפים. מחוגים אלה יוצאות חוליות של משגרי רקטות, שיורים מעת לעת לעבר שטח ישראל. בשנים האחרונות חמאס, עד כמה שזה ייראה מפתיע, אינה יורה לעבר ישראל - אלא בעתות מלחמה. יש מי שעושה את זה במקומה. בחמאס כבר נהוגה תרגולת קבועה. אחרי כל רקטה שנורית מעזה, מפנים חמושי הזרוע הצבאית את הבסיסים, עד שמטוסי צה"ל ירוקנו את כני הטילים שלהם בשטח הרצועה. אחר כך באה הודעה ישראלית כי חמאס אחראית לכל המתרחש בעזה, ולכן היא הכתובת. בפועל, מי שירה היו אויבי חמאס.

הדפוס הזה קרה עשרות פעמים בשנים האחרונות. ארגונים כלשהם יורים רקטה או שתיים לישראל, וחמאס חוטפים את התגובה. ספק אם תושבים במועצה האזורית אשכול יודעים, כי הרקטה שבגללה נחפזו להיכנס לממ"ד נורתה בעקבות מעצר של פעיל סלפי בידי חמאס.

אותו דפוס הופך את ישראל, הכוח הצבאי המשוכלל והחזק מבין השלושה, לאמצעי משוּטה בידי התארגנויות קטנות, שלחלקן אפילו אין שם. כשחושבים על זה, מגלים כי הבדיחה על חשבוננו: שניים או שלושה סלפים שאיש לא מכיר לוחצים על מתג של רקטה, ומזניקים מטוסי קרב מתקדמים שייתנו בראש לאויביהם, רק כי אתמול בלילה עצרו סלפי רביעי.

ומה עם החצי השני

כמה ישראלים יודעים מיהו אותו בלפור שעל שמו נקראים רחובות כמעט בכל עיר גדולה? אתמול מלאו מאה שנים למסמך המפורסם שהניח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, בידיו של הבנקאי ליונל רוטשילד, מראשי הקהילה היהודית בלונדון. בריטניה, אז המעצמה החזקה במערב, הביעה בכך תמיכה בהקמת מדינה יהודית, או כלשונה המהוקצעת של ההצהרה, ראתה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

כמה חודשים לפני כן קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל, וכמה ימים בלבד קודם סולקו מכאן אחרוני החיילים העות'מאנים בקרב באר שבע. הצהרת בלפור הייתה הישג היסטורי עבור התנועה הציונית, אבל סיבותיה אינן באהבת ציון. בכך ביקשו הבריטים ליצור אווירה נעימה לקראת ראשית המנדט, ולקרב לחזם את הקהילה היהודית בבריטניה, שרבים ממנה היו עשירים ובעלי השפעה.

בצדק מציינים הפלסטינים את המסמך כראשית קריסתו של חלומם למדינה מן הים עד לנהר. בשנה האחרונה, לקראת בואו של 2 בנובמבר 2017, פתחה הרשות הפלסטינית בקמפיין נגד הצהרת בלפור. "אלה שאין להם זכות נתנו לאלו שלא מגיע להם", נוהגים הפלסטינים לומר. לקמפיין נלוותה דרישה מן הבריטים לבטל את ההצהרה בדיעבד. אבו מאזן עצמו, ולצדו בכירי הרשות, טורחים להזכיר את המסרים הללו מעת לעת בנאומיהם. בימים האחרונים, ברוח הפיוס, נרתמה גם חמאס למאמץ ההסברתי לתקוף את הצהרת בלפור. לרגע אף טענו הפלסטינים, כי בכוונתם לתבוע את בריטניה על נזקי בלפור, אבל מיד נמלכו בדעתם.

מהי, תשאלו, מטרת המאמץ הפלסטיני בגנות ההצהרה? הרי קברניטי הרשות ומנהיגי חמאס יודעים היטב שבריטניה לא תחזור בה ממהלך מדיני שביצעה לפני מאה שנה. ואכן הם לא מבקשים שתיסוג. להפך. הקמפיין נועד לאלץ את לונדון להמשיך קדימה ולהשלים את המחצית החסרה. לשיטתם של הפלסטינים, הצהרת בלפור התייחסה רק לאינטרס היהודי וזנחה את הערבים. מאז נמשך הסכסוך ומדמם אף ביתר שאת. הגיעה העת, הם אומרים, שבריטניה תקרא לבית לאומי לעם הפלסטיני בארץ ישראל.

חוק הדגל, גרסת בגדאד

הפרלמנט העיראקי אישר השבוע חוק האוסר על הנפת דגל ישראל במרחב הציבורי. החוק הוא יוזמתו של חאמד אל־חד'רי, יו"ר סיעת אל־מוואטן (האזרח). זו סיעה בינונית ומפוצלת, שחבריה דתיים מתונים וידועים בנאמנותם לאיראן. כל מי שיניף את הדגל, כך קובע הסעיף החדש, מסתכן בכתב אישום פלילי.

החוק הזה נחקק בעקבות כמה אירועים של הנפת דגל ישראל בחבל הכורדי, במהלך הימים שקדמו למשאל העם לעצמאות. איש לא חושב שהוא מעשי, ומטרתו העיקרית לגרוף כותרות. רק לכורדים נטייה להניפו בשלב זה. לממשלת עיראק צרות גדולות מכדי שתשלח אליהם אנשי חוק כדי שיבלשו אחר כל עמוד ומרפסת.

בישראל קיים לובי קטן לעידוד יחסים עם החבל הכורדי, שאחד מהבולטים באנשיו הוא ד"ר אדי כהן מאוניברסיטת בר אילן. כהן, יהודי שנולד בלבנון, הביע תמיכה ישראלית בעם הכורדי ערב המשאל. הודעתו החמה, שהוקלטה ונשלחה לאירביל, התפשטה באופן ויראלי ברשת. היא לא נעלמה מעין הפוליטיקאים בבגדאד.

ערב המשאל ההוא פרסמה גם לשכת ראש הממשלה בירושלים הודעת תמיכה במאמץ הכורדי לעצמאות. כמה ימים אחר כך התקשר אלי חבר עיראקי, הבקי היטב במתרחש בבגדאד, והתלונן על ההודעה. אתם היחידים שהבעתם תמיכה בהם, הוא אמר והוסיף: בעיראק יש כאלה שרוצים לכונן איתכם יחסים בעתיד, ומחוות כאלה עושות את ההפך. עניתי לו, שאף על פי שהודעת נתניהו עסקה בשאיפות העצמאות של הכורדים, מטרתה הראשונה הייתה להשפיל את ארדואן, שעמו יש לממשלת ישראל חשבון. נשיא טורקיה, כידוע, חרד מגילויי העצמאות של כורדים, והוא איים עליהם במבצע צבאי אם יעזו להכריז עצמאות.

השבוע חזרתי אליו, ושאלתי אם חוק הדגל הוא הדרך שבה בוחרים אֶחיו למסד יחסים עתידיים עם ירושלים. הוא לא התבלבל. כמו אצלכם, הוא אמר, גם אצלנו, לא כל העיראקים רוצים אותו דבר, והפוליטיקאים, כמו פוליטיקאים, נוטים להתחנף לציבור. אחר כך הזכיר את הודעת נתניהו בנושא הכורדי. "המטרה לחצים שלכם הייתה ארדואן, אבל לשם כך השתמשתם בכורדים. כזהו חוק הדגל. אתם אינכם הכתובת. הוא נועד לפגוע בכורדים - דרך ישראל".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל