קשה לדמיין ציוני שאינו מתרגש למשמע ההקלטה החד־פעמית של הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה. זכורה לי חוויית הקריאה של הקטע המתאר את ההאזנה להצבעה ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. המתח וההתרגשות שאחזו בי, למרות שהרי ידעתי כיצד היא מסתיימת, הם עדות לכישרונו הספרותי של עוז, אבל גם לרגש הפטריוטי המותנה הקיים בקרב כל מי שגדל על סיפורי, תיאורי ומשמעויות האירוע המכונן הזה, שלא לדבר על מי שממש היה שם.
קצת אירוני שאנחנו מציינים את יום השנה ה־70 דווקא בשוך ימים סוערים סביב עוד משבר - לקראת קרע - עם יהדות ארצות הברית. מה הקשר? ובכן, האמריקאים לא תמיד היו ציונים ללא פשרות, מסתבר. תמיכתם בתוכנית החלוקה, וקריאת ה־YES של שגרירהּ בהצבעה ההיסטורית, על פי חלק מהחוקרים, הן תוצאה בין השאר של פעילות שכנוע מאומצת של יהודי ארצות הברית מול ממשלו של טרומן. בסופו של דבר, הכל אינטרסים. וגם כאן, נשקלו, מול אינטרסים נוספים, אלה של הנשיא הדמוקרטי מול הציונים בארצות הברית. אחד המובילים של הלובי האינטנסיבי הזה, לא רק בארצות הברית, אלא גם כדי לגייס את תמיכת ברית המועצות, היה המנהיג היהודי הרפובליקני, הרב הרפורמי (!) מאוהיו, אבא הלל סילבר.
את מסורת הלובי למען הציונות ולמען ישראל ממשיכים עד היום יהודים בכירים בארצות הברית, באיפא"ק ובארגונים אחרים. אלא שבשנים האחרונות עושה הממשלה מאמצים כבירים לאתגר את היחסים החשובים בין ישראל ליהדות ארצות הברית, עד כדי נזק בלתי הפיך. נדמה כי הנהגת המדינה החליטה שלא להזניח אף חזית שבה אפשר להעליב או להעמיד בפני מציאות בלתי אפשרית את הקהילות היהודיות שם.
קחו, למשל, את נאומו של נתניהו בקונגרס לפני חתימת הסכם הגרעין עם איראן. יותר משנתיים אחרי, עדיין מספרים חברי קונגרס ובעלי תפקידים בכירים משתי המפלגות כי בלי קשר להיותו נאום מצוין, עצם נשיאתו, תוך תקיעת אצבע בעינו של נשיא ארצות הברית דאז אובמה, כל כך הכעיסה את המפלגה הדמוקרטית, עד כי גם בצד הרפובליקני אומרים כי כעת קשה להשיג קונצנזוס דו־מפלגתי בעניינים שקשורים בישראל ומבהירים כי ברגע שנבחר נשיא לשלטון, הדרך להשפיע על שלטונו עוברת בקונגרס. אם ישראל לא תהיה בקונצנזוס בבית, לא נוכל לקדם בו את ענייניה, הם מזהירים.
יהדות ארה"ב חיונית לשמירת היחסים עם הממשל האמריקאי
אבל עזבו מדיניות חוץ; אין אפילו שלום בית. יהודים שאכפת להם מצביעים על ביטול מתווה הכותל לפני חודשים אחדים כקו פרשת המים ביחסיהם עם ישראל, עם התבטאויות בוטות של בכירים ישראלים (למשל אלו של חוטובלי ושל ראשי המפלגות החרדיות), מונופול הגיור האורתודוקסי והרשימה השחורה של הרבנות של רבנים מחו”ל שגיוריהם אינם מוכרים. בקיצור, מדינת היהודים אינה מקבלת את יהדותם של רוב יהודי ארצות הברית, אלה שאינם מגדירים את עצמם אורתודוקסים ושרואים בעצמם רפורמים, קונסרבטיבים או סתם יהודים. אז נכון שמעצם העובדה שהיהודים הם רק 2% מאוכלוסיית ארצות הברית, רבים מהם מתחתנים עם לא יהודים, אבל אם רוצים שבכל זאת ירצו לשמור על אורח חיים יהודי ועל קשר לישראל, ההתייחסות המדירה אליהם אינה הדרך.
בעוד שרוב הציבור בישראל אולי אינו יורד לסוף התועלת הצומחת מאהדתם של יהודים בארצות הברית, קובעי המדיניות מבינים היטב שהשפעת הקהילה שם, שנחשבת למשפיעה ומצליחה אף שאינה גדולה ביחס למיעוטים אחרים, היא חיונית לשימור ידידות פעילה של ארצות הברית עם ישראל, כמו כספי סיוע בסך שלושה מיליארד דולר בשנה, למשל.
היום בוודאי יפליגו מנהיגינו הפוליטיים בהתייחסויות נרגשות לתאריך ההיסטורי. גם אלה שמפנים עורף ליהדות ארצות הברית יהיו ביניהם. אולי הם לא יודעים מה היה שם, אולי הם לא מבינים מה קורה היום.
הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל