הלכנו לרופא והתלוננו. תארו לכם מה היה קורה לולא קיבלתם את הזריקה, אמר. בגילכם זה מסוכן. את ה”בגילכם” הזה אנו שומעים די הרבה בזמן האחרון. השתתקנו והלכנו הביתה. רק נכנסנו, פתחנו את המחשב, ולמסך קפצה ידיעה חדשותית המסתמכת על המרכז הלאומי לבקרת מחלות שפועל במשרד הבריאות. אנשיו ניתחו את נתוני החורף שעבר, והם קובעים כי בקרב בני 65 ומעלה - קבוצת הסיכון העיקרית לפתח סיבוכים מהמחלה - החיסון לא היה יעיל. אלה שחוסנו נגד השפעת ואלה שלא חוסנו - חלו בשיעורים דומים. אז למה לדקור אנשים סתם כך על לא עוול בכפם, ועוד “בגילנו”?
2. בניגוד למה שפורסם פה ושם במהלך משבר חילול השבת ברכבת, יעקב ליצמן לא היה השר הראשון והיחיד של החרדים עד היום. היו עוד שניים, אף הם חסידי גור. הראשון היה מנהיג אגודת ישראל הרב יצחק מאיר לוין, שכיהן כשר הסעד (היום הרווחה) בממשלה הזמנית ובשלוש הממשלות הראשונות, עד 1952. השני היה בנימין מינץ, מנהיג פא”י - פועלי אגודת ישראל - תנועת בת של ה”אגודה”, שכיהן כשר הדואר (היום התקשורת) בשנים 1960־1961. בניגוד לליצמן היום, הוא התעלם מעמדת גדולי התורה, ועליו אני רוצה לספר.
פא”י הייתה תנועת פועלים חרדית, ולמעשה גם ציונית, שהקימה קיבוצים ומושבים וטיפחה תנועת נוער, עזרא, שחבריה שירתו בנח”ל. למינץ עצמו הייתה נטייה למפד”ל, ולפני מותו אף ניהל מגעים לאיחוד איתה. אך לכנסת השלישית והרביעית רצו שתי המפלגות החרדיות ברשימה משותפת - החזית הדתית התורתית - ובמהלך הכנסת הרביעית, ביולי 1960, הצטרף מינץ לממשלת מפא”י כשר הדואר (היום התקשורת) בניגוד לעמדת שותפיו האגודאים ודעת מועצת גדולי התורה. הוא עורר התנגדות במחנה החרדי, ואף הוחרם, רבנים גינו אותו, התקיימו עצרות נגדו, ואלמונים ירדו לחייו בתעלולים שונים ומשונים. עם או בלי קשר לכך, כעבור פחות משנה נפטר בגיל 58.
3. היום כ”ט בנובמבר, 70 שנה להחלטת האו”ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית בה. תשאלו מה אני, כבן 10 אז, זוכר מאותו לילה? בושה, אבל שום דבר. לא האזנתי לרדיו שלא היה לנו ששידר את ההצבעה באו”ם, איני זוכר שהוריי הלכו להאזין לשידור אצל שכנים או חברים שכבר היה להם מכשיר, לא יצאתי לרחוב לשאוג משמחה ולרקוד.
שני אנשים במדינת ישראל לא חגגו ולא רקדו ברחובות באותו לילה - דוד בן־גוריון ואני. הוא, כפי שסיפר עם השנים, מפני שידע מה צפוי לנו לאחר ההחלטה הזו, ואני מפני שהייתי פשוט עייף.