"אין צונאמי מדיני ואין בידוד מדיני", הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל בימת הכנסת, "יש רנסנס מדיני!". ההצהרה הזו אינה מעוגנת במציאות. העובדה הפשוטה היא שבמטרת־העל המדינית של נתניהו - המאבק באיראן - הוא נכשל כישלון חרוץ. זה התחיל בכישלון לבטל את הסכם הגרעין האיראני. אחרי היבחרותו של דונלד טראמפ שידר נתניהו לסביבתו שהוא יצליח לשכנע את הנשיא החדש "לקרוע לגזרים" את ההסכם. זה לא קרה. נאומו של טראמפ בחודש שעבר סתם את הגולל על האפשרות הזאת, ונתניהו שינה בלית ברירה את הססמה החביבה כשלעצמה ,Fix it or nix it ("תתקנו אותו או תבטלו אותו"), לאמירה מעורפלת למדי על הצורך לפקח טוב יותר על קיום ההסכם.
אפילו זה כנראה לא יקרה. האיחוד האירופי הודיע כבר שימנע כל ניסיון לטרפד את ההסכם או לפגוע בו. מי שמובילה את הגישה הזו היא דווקא גרמניה, ידידתנו הקרובה ביותר באיחוד, שהתעלמה ברשמיות קרירה מכל ניסיונותיו של נתניהו לשנות את גישתה. גם סין, מדינה נוספת שנתניהו התגאה בקשריו איתה, עושה ככל שביכולתה לשמר את הסכם הגרעין. סין היא היום שותפת הסחר הגדול ביותר של איראן, והיקפי הקשרים הכלכליים שלהן הולכים וגדלים. חלק ניכר מתוכנית "דרך המשי החדשה" הסינית מבוסס על הקשר עם טהרן, כולל מסילות רכבת שיעברו דרך איראן לכיוון אירופה.
הכישלון השני, והמיידי יותר, של מדיניות נתניהו, הוא בניסיון למנוע את ההתבססות האיראנית בסוריה. ברמה האסטרטגית, ישראל הופתעה. היא לא נערכה להיווצרות הציר הרוסי־איראני־סורי, ואפילו לא צפתה את הנסיגה האמריקאית המוחלטת מכל מעורבות באזור. נתניהו, שתמיד התגאה ביכולתו להיות "הראשון לזהות", היה הפעם האחרון להגיב. כשהחל לנסות למזער נזקים, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
למרות הנסיעות התכופות לפגישות עם ולדימיר פוטין במוסקבה ובסוצ'י, למרות הקרבה המוצהרת לממשל טראמפ, ברגע האמת גם הרוסים וגם האמריקאים לא התחשבו במחאותיו של ראש הממשלה. שר ההגנה האמריקאי, הגנרל ג'יימס מאטיס, הודיע בקולו שאין לארה"ב מדיניות אנטי־איראנית בסוריה. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב אמר "נוכחות איראן בסוריה לגיטימית", ופטר את השיחות עם ישראל בנושא כ"התייעצויות לא רשמיות". המהלך הרוסי הושלם כשפוטין הזמין אליו לסוצ'י תחילה את בשאר אסד, ולאחריו את רוחאני וארדואן, וסגר מולם את המתווה שיאפשר בעתיד לאיראנים להחזיק בסוריה נוכחות צבאית קבועה מדרום לדמשק.
כשאין מדיניות, כל מה שנשאר הוא לאיים. ישראל מאיימת כבר חודשים ארוכים שתפעיל כוח צבאי מול האיראנים בסוריה, מבלי שהבהירה איזה כוח, ובאילו נסיבות. מתיחת קווים אדומים היא חשובה, אבל רק אם כולם מבינים איפה הם עוברים, ורק אם אתה משוכנע שאכן תפעל אם יחצו אותם. אם האיראנים ימשיכו להתבסס בסוריה וישראל לא תגיב, הפגיעה בהרתעה שלנו תהיה אנושה.
בנסיבות רגילות, כל פעולה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה הייתה צריכה להתחיל בוושינגטון. במצבים דומים בעבר ידעה ישראל לגייס את האמריקאים דרך דיפלומטיה חכמה ובעיקר דרך יהודי ארה"ב. מאז ומעולם היו היהודים הכלי היעיל ביותר של ממשלות ישראל למול השלטון האמריקאי. בכל מה שקשור לביטחון הלאומי, הם נכס שאין שני לו. הפעם יהודי ארה"ב לא הרימו את הכפפה. קשה להגיד שהם לא הזהירו אותנו. ביטול מתווה הכותל וחוקי הגיור גרמו להם לנתק מגע מנתניהו. "אתה לא יכול להמשיך להעליב אותנו ואז לקרוא לנו לעזור לך", אמרו לו שוב ושוב. זה לא עזר, מפני שלנתניהו חשובה יותר הברית עם ליצמן וגפני, אבל עכשיו אנחנו משלמים את המחיר אל מול האיראנים.
הכתובת השנייה של נתניהו למאבק בהתבססות האיראנית בסוריה היא מדינות הציר הסוני. יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמן, מוביל מול איראן קו אגרסיבי, וישראל רואה בו שותף פוטנציאלי. הבעיה היא שהשותפות הזו היא חד־כיוונית. בן סלמן מוכן בשמחה לקבל מישראל סיוע מודיעיני, אבל רק "בחינם", כלומר בלי להכיר בכך שהוא מקבל אותו. תג המחיר הסעודי בשביל שיתוף פעולה מוצהר היה ונשאר התקדמות, אפילו מוגבלת, במישור הפלסטיני. את הסחורה הזו נתניהו לא יודע לספק. שוב, הפוליטיקה הפנימית הישראלית מנצחת את צורכי הביטחון הלאומי.
מה שישראל צריכה לעשות הוא קודם כל להבהיר שמבחינתה אם אסד הוא הריבון בשטח, אזי האחריות למניעת ההתבססות האיראנית נופלת עליו. הדבר מייצר מנוף לחץ על הרוסים, שמעוניינים בייצוב משטרו של אסד. כל עוד האחרון מונע מהאיראנים בסיס ימי ובסיס אווירי, עלינו להבהיר לו שזו הדרך הנכונה. עלינו להגדיר כיעד אסטרטגי את החזרת המעורבות האמריקאית לסוריה, ויותר מזה, את החזרת המדיניות האמריקאית שהייתה נחושה לבלום את ההגמוניה האיראנית. עלינו להבהיר לרוסים, שמעוניינים לייצב את סוריה כדי שיוכלו להוציא ממנה את כוחותיהם, שישראל לא תיתן לסוריה להיות יציבה כל עוד יש בשטחה חיילים איראנים.
בטווח הארוך יותר, ישראל אינה יכולה להמשיך לתפקד בלי שירות חוץ חזק ואפקטיבי. במשרד החוץ שוררת בימים אלה מצוקה אמיתית. חוסר היכולת לזהות מהלכים אסטרטגיים, אומרים שם, הוא תוצאה ישירה של שחיקת הכלים המקצועיים. מסיבות קואליציוניות קטנוניות חולקו סמכויות משרד החוץ בין שישה שרים שונים שאף אחד מהם אינו יודע מה האחרים עושים. ההסברה הישראלית חולקה בין חמישה שרים שונים. התוצאה היא כאוס מוחלט. אין מדיניות, אין ניהול, אין חשיבה אסטרטגית מסודרת.
נתניהו עושה גם דברים טובים. ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל היה מוצלח מאוד, גם הנסיעות התכופות לאפריקה ולאמריקה הלטינית הן בעלות ערך. אלא שהמאבק בהגמוניה האיראנית הוא אבן הראשה של מדיניות נתניהו, ודווקא שם הוא נכשל. בגיל 68, אחרי ארבע קדנציות, כשהוא תשוש מחקירות ומאבקים משפטיים, נתניהו הוא כבר מזמן לא "מר ביטחון". בהקשר האיראני, מצבה של ישראל היום גרוע בהרבה מכפי שהיה בעת שנתניהו עלה לשלטון ב־2009. מצבה של איראן לעומת זאת, טוב לאין ערוך.
הכותב הוא יו"ר סיעת יש עתיד, חבר ועדת החוץ והביטחון וועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים.