ימי הרדיו והטלוויזיה העניקו מעמד עוצמתי לפרשנים בכלל ולפרשנים הפוליטיים בפרט. כוחם של אמנון אברמוביץ' ועמית סגל כיום, ושל חנן קריסטל וירון דקל בימים קדומים יותר, נשען על יכולת ורבלית יוצאת דופן ועל יכולת ליצירת מושגים ומטאפורות, שמאתרגות את מעמדם.



לשתי תכונות אלו צריך לצרף גם את ארכיון הסרטים והראיונות העומדים לרשותם, ומאפשרים להם לעמת את הפוליטיקאים עם התבטאויות עבר של יריביהם ובעיקר שלהם עצמם. אך מעל הכל, מה שמעניק כוח רב לפרשנים הוא היעדר ביקורת. אף אחד לא בא חשבון עם פרשן פוליטי בשל טעות בהפרחת תחזיות, בשל קריאה וניתוח לא נכונים של המציאות, בשל נפילה בפח של "מקורות" ובעיקר לא בשל טיפשות לשמה.



הפרשנות הפוליטית בימינו זוכה למעמד מרכזי בשידורי החדשות. היא מעוררת עניין רב ומייצרת ציפייה של ממש לארגון וסידור מחדש של העובדות, לכאורה תמימות, באופן שיחשוף בפנינו אמיתות עלומות, יהפוך את המציאות הפוליטית למובנת יותר ויהפוך אותנו לאנשים מפוכחים וחכמים יותר ביחס אליה.



כך מצאנו את עצמנו השבוע הופכים חכמים יותר בפרשת עבודות הרכבת שנעשו בשבת. בשיא הרצינות התייצבו הפרשנים ושיתפו אותנו בקונספירציה, שבחיים לא היינו מגיעים אליה בכוחות עצמנו. לפתע התברר לנו כי תכליתן האמיתית של העבודות הללו בעת הזו הינה לערער את שלטון נתניהו ולהביא לקצה של הקואליציה. ומיהו שאחראי למהומה הפוליטית הזו? היורשים הטבעיים, כך פירשו המומחים - גדעון סער או ישראל כץ.



הניתוח המפולפל הצליח להוליד פרשנות פוליטית מתוחכמת, וירטואוזית, מעניינת ואפילו מלהטטת, המחזיקה את המקל בשני קצותיו של תרגיל מסריח. והכי חשוב, מבחינת הפרשן הפוליטי, גם אינה נדרשת להוכחות.


אז מיהו המושך בחוטים? האם היה זה השר ישראל כץ או השר לשעבר גדעון סער, שהפעיל את השר חיים כץ, כדי שזה יוציא רישיונות עבודה בשבת לעובדי הרכבת? או שאולי אחד מהם רק לחש באוזנו של הרבי מגור? טבען של ספקולציות פרשניות מהסוג הזה שהן נופלות על מצע גידול מצוין. כי הרי הן מבוססות בדיוק על אותן תפיסות ואמונות שיש לכולנו ביחס לפוליטיקאים.



***



כולנו מאמינים שהפוליטיקאים מושחתים, אופורטוניסטיים וזוממים להתקדם על גופות חבריהם. כולנו מאמינים שלפוליטיקאים אין בעיה לדחוף אבן אחר הנופל. כולנו מאמינים שכל הפוליטיקאים אותו הדבר (חוץ מבני בגין, כמובן, אבל זה רק משום שהוא לכאורה לא באמת פוליטיקאי).



זו הסיבה לכך שכולנו מספיק נאיביים כדי ליפול בפח הספקולטיבי של הפרשנים, המכוונים אל המחשבות הקמאיות שלנו. אנחנו אפילו לא עוצרים שנייה כדי לחשוב ולנתח את הפילפוליסטיקה שלהם. למה לנו לעבוד קשה? הרי בשביל זה יש פרשנים.



אז תנו לי לרקוד על שתי החתונות. להיות גם מקור וגם פרשן. כמי שמכיר את הנפשות הפועלות ואת היריבויות הפוליטיות בתוך הליכוד, אני יכול לומר בוודאות שפרשנות הגורסת שפעולה מסוימת נעשתה על ידי סער או כץ נופלת בקטגוריה של טיפשות לשמה במקרה הטוב, או בקטגוריה של מניפולציה במקרה הרע.



האם המקורות שלהם הצביעו על שתי אפשרויות שכה סותרות זו את זו? הרי מי שמכיר את המערכת הפנים־ליכודית יודע איזו תהום פעורה בין סער לכץ. ויש עוד איזה עניין פעוט, ממש בקטנה, לגבי הפרשנות הזו. הרי כל אחד משניהם רוצה להנהיג את הליכוד אחרי עידן נתניהו, אז איך בדיוק יצליח כל אחד מהם לקרב את הליכוד אל החרדים שאותם טרח להרחיק מן הקואליציה?



רוצה לומר שגם פרשנים פוליטיים הם בעצם פוליטיקאים: ציניים וחסרי עכבות. בהיעדר ביקורת הם נוטלים את הכוח שהשופר התקשורתי מעניק להם ועושים בו שימוש לרעה על גב התמימות הציבורית. בכוחם זה הם משחקים פוליטיקה, מנסים לערער את השלטון ולהשפיע כשחקנים ולא כפרשנים.


כשנדמה לפרשנים שקרובים ימיה האחרונים של ממשלת נתניהו - או כשמתוך מוטיבציה אישית זה מה שהם מנסים לשדר לציבור - הרי הם מתפנים להשליך אבנים בענקים, ממש כמו באגדת הילדים המפורסמת על שני הנפילים שהטילו חיתתם על עיירה ולא הצליחו תושביה להיפטר מהם אלא בזכות


עורמתו של איש אחד שהצליח לשסות אותם זה בזה.



בכך הם משיגים מטרה כפולה: הם מייצרים אווירה של בחירות ומשפיעים על התנהגות השחקנים בזירה הפוליטית. בכך הם תורמים לקיצור ימי חייה של הממשלה ומזרזים את נפילתו של נתניהו. בד בבד הם גם מכינים את הקרקע כדי לשסות זה בזה את הבאים בתור, ומתאמצים לסבך ולסכסך אותם עם בני בריתם הקואליציוניים הטבעיים, הלא הם החרדים.



בפרשנות, כפי שכבר הבנתם, אין מכס על מילים. אין מכס על ספקולציות. בספקולציות הכל הולך. גם דבר והיפוכו. גם נונסנס. גם ספקולציות על הספקולציות. מזימות יש לא רק לפוליטיקאים, אלא גם לאנשי תקשורת. לפעמים יש גם מזימות בתוך מזימות. בהיעדר ביקורת, פרשנים יכולים לשמש כלי בידי מקורות שונים המזינים אותם ב"אינפורמציות" ויכולים גם לשמש כלי מטעם עצמם.