שתי סוגיות מרכזיות מעכירות את האווירה וחוצצות בחודשים האחרונים בין מדינת ישראל לבין העולם היהודי, ובעיקר האמריקאי: הקפאת מתווה הכותל וחוק הגיור. שתי סוגיות אלה מייצרות עכשיו תובנות חדשות במכלול היחסים בין ישראל לבין התפוצות.
עשרות שנים קיבלו יהדות ארצות הברית ויהדות העולם את ההנהגה הישראלית כמו שהיא וכיבדו את המדיניות של ממשלות ישראל, הן בענייני פנים והן בענייני חוץ. הביטוי הרווח היה שזוהי "ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי" על ידי הציבור הישראלי, היא מייצגת אותו נאמנה, ובתור כזו היא גם מקובלת על יהדות התפוצות. מובן שהיו מחלוקות בנושאים כאלה ואחרים, אבל זה היה הקו הדומיננטי שאיש לא ערער עליו.
אך שיני הזמן עשו את שלהן; חילופי דורות, טכנולוגיה שמקצרת מרחקים והתמורות הבינלאומיות. כך עלו לפני השטח סימני שאלה. לפעמים בנושאי חוץ, למשל כשנתניהו הביע תמיכה בסוגיית הגדר בין מקסיקו לארצות הברית, או הופעתו השנויה במחלוקת של ראש הממשלה לפני הקונגרס בארצות הברית על רקע ההסכם עם איראן. לאלה הצטרפה לאחרונה כמובן גם ההתבטאות מעוררת המחלוקת של סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. נושאי ביטחון נשארו בדרך כלל מחוץ לוויכוח. המחלוקות החדשות מתמקדות בענייני דת.
בתפוצות אין מקבלים כמובנת מאליה את המנהיגות של הרבנים בישראל, שהם ברובם המכריע אורתודוקסים, ודוחים את החלטותיהם הדתיות. הם נוהגים על פי הכלל היהודי העתיק: "עשה לך רב". משמעותו, כל אחד בוחר לעצמו את הרב שהוא רוצה. בישראל שולט הזרם האורתודוקסי שמטביע חותמו על העולם הדתי, ואף החילוני, בכל הקשור לנהגים הדתיים: חתונה, ברית מילה, הלוויה. אבל בתפוצות ובעיקר בארצות הברית, החרדים הם תנועה קטנה, מחוברת בקושי לממסד, ולפרקים אף נלחמת על קיומה. הכוחות הבולטים הם דווקא הרפורמים והקונסרבטיבים, אך הם נדחים על הסף בידי הממסד האורתודוקסי בישראל.
יחסי כוחות אלה באו לידי ביטוי כאמור בסוגיות מתווה הכותל וחוק הגיור. את ההבדל הגדול עושה הכוח הפוליטי של החרדים. נציגיהם בכנסת ובממשלה מקדמים את ענייניהם, ואילו הרפורמים והקונסרבטיבים נזקקים לקמפיינים ציבוריים ולבג״ץ כדי לפצות על נחיתותם.
"כלים חדשים"
לקח זה, שנלמד במשבר הבלתי נגמר על הכותל וחוק הגיור, חייב את הקהילה בארצות הברית לפעול בזירה הפוליטית בישראל; דבר שכאמור נחשב לטאבו. אם בעבר הם התמקדו בממשלה, הפעם הם גילו גם את האופוזיציה. אם בעבר הם היו באים לכנסת לאירועים חגיגיים בלבד, הפעם הם מגיעים באופן מסודר ומתוכנן לפגישות עם חברי כנסת ושרים. אם בעבר הם נזהרו בכבודו של ראש הממשלה, הפעם הם תוקפים אותו ומסתייגים ממנו.
הכלים החדשים שהם מפעילים דומים לאלו שבשימושם בארצות הברית. כפי שהם פועלים מול נציגיהם בקונגרס, נפגשים, מדרבנים ומסייעים להם - כך הם כוננו יחסים אישיים עם חברי כנסת ושרים בישראל; זאת למרות ההבדל המהותי כי בחירתם של אותם נבחרי ציבור אינה מותנית בקהילה היהודית בארצות הברית. כמו כן, הם מפעילים לחץ על נציגויות ישראליות ועל הנציגים הנבחרים שלהן כדי שינקטו פעולה מול ממשלת ישראל. לובינג במיטבו.
בתפקידי השונים כיו"ר השדולה לחיזוק העם היהודי (בשיתוף JAFI ו־JFNA), ובשדולה לחיזוק יחסי ישראל וארצות הברית (בשיתוף קרן רודרמן), אני שותף פעיל למהלך החדש הזה. משלחות של חברי כנסת לקהילות בארצות הברית ומפגשים עם ארגונים ועם ראשי הזרמים הדתיים מטמיעים את ההכרה כי היחסים במהותם חייבים להיות דו־סטריים, וכשם שישראל נשענת על הכוח היהודי בארצות הברית, היא חייבת לגמול לו. נוצר שיח חדש, ממוקד פוליטיקה. ניכר כי היהודים האמריקאים אימצו שפה חדשה, מנומסת אך תקיפה וחדה יותר.
אנחנו בדרך למקומות חדשים ולמציאות חדשה. אני יכול לצפות הקמה של לובי יהודי - אמריקאי בכנסת, שיוביל את הפעילות בבית ומחוצה לו, ואני גם יכול לראות שהוויכוחים בסוגיות הדתיות יתרחבו גם לעניינים אחרים, שבהם יהדות העולם תרצה להשמיע את דעתה ואת קולה. בהחלט אפשר להכריז שהחל עידן הדיפלומטיה החדשה, הציבורית, ונכנסנו לעת חדשה ביחסים. כעת אנחנו רואים רק את ההתחלה, אך ללא ספק ההמשך יבוא.
הכותב הוא חבר בסיעת המחנה הציוני ומכהן כיו"ר השדולה ליחסי ישראל וארצות הברית