אמש הלכה לעולמה הסופרת רונית מטלון לאחר מלחמה ממושכת במחלת הסרטן. הדבר אירע שעות ספורות לאחר קבלתה את פרס ברנר היוקרתי לספרות עברית, בצוותא תל-אביב, אשר אני נמניתי בין שופטיו. בשל מצבה הבריאותי, מטלון עצמו לא הגיעה, אולם בתה נכחה במקום וקראה ממכתב התודה המרגש אותו כתבה על ערש דווי, באשר ליחסה לפרס וחשיבותו לה, יותר מפרסים רבים אחרים בהם זכתה במרוצת השנים. מטלון הייתה סופרת חשובה מאד, בעלת קול אמיץ וייחודי.
היא לא חששה לצאת מן התלם ולבקר את המעמדות תוך הדגשים על המזרחי והאשכנזי, הגברים והנשים, האהבה והשנאה, כבוד...וכל מה שביניהם. במילים אחרות, את חיינו שלנו. היא לא חששה לבקר את חיינו שלנו כמו תחת מיקרוסקופ מדויק מאד. היא הייתה סוג של מראה לקיומנו. מראה נקייה ומלוטשת של הארצישראליות, של האינטלקט ודלת-העם, וזה בעצם כל מה שסופר טוב זקוק לו. את הפנורמה הרחבה הזו, את הספקטרום רב-ההיקף של ההתבוננות ובעיקר של ההבנה של אותם אלו אשר הוא מהלך ביניהם.
מטלון כתבה ארבעה רומנים במהלך חייה, מחזה, נובלה, וסיפורים קצרים. היא זכתה במלגות ובפרסים שונים, וב-1998, מוסף הספרות של ה"ניו יורק טיימס", בחר בספרה "זה עם הפנים אלינו", כאחד החשובים לאותה שנה. אמש, בשעת לילה, היא הלכה לעולמה. נותרו מילותיה החכמות.
היא לא חששה לצאת מן התלם ולבקר את המעמדות תוך הדגשים על המזרחי והאשכנזי, הגברים והנשים, האהבה והשנאה, כבוד...וכל מה שביניהם. במילים אחרות, את חיינו שלנו. היא לא חששה לבקר את חיינו שלנו כמו תחת מיקרוסקופ מדויק מאד. היא הייתה סוג של מראה לקיומנו. מראה נקייה ומלוטשת של הארצישראליות, של האינטלקט ודלת-העם, וזה בעצם כל מה שסופר טוב זקוק לו. את הפנורמה הרחבה הזו, את הספקטרום רב-ההיקף של ההתבוננות ובעיקר של ההבנה של אותם אלו אשר הוא מהלך ביניהם.
מטלון כתבה ארבעה רומנים במהלך חייה, מחזה, נובלה, וסיפורים קצרים. היא זכתה במלגות ובפרסים שונים, וב-1998, מוסף הספרות של ה"ניו יורק טיימס", בחר בספרה "זה עם הפנים אלינו", כאחד החשובים לאותה שנה. אמש, בשעת לילה, היא הלכה לעולמה. נותרו מילותיה החכמות.
