אין צורך לנמק את הבחירה ב-MeToo # כקמפיין השנה, ועשו את זה גדולים מאיתנו. , בין היתר "טיים מגזין" שהציב את נשות הקמפיין בשער גיליון איש השנה שלהם. זה היה הקמפיין שכיכב בכותרות כל העיתונים, פתח מהדורות חדשות ועמד במרכזם של אינספור דיונים, פאנלים, פוסטים ברשתות החברתיות, שיחות סלון ושיחות בעבודה. לאן שלא הסתכלנו, ראינו MeToo#.
ברור שתחושת פחד של גברים מפני אינטראקציה עם נשים אינה התוצאה הרצויה של הקמפיין. הרי כולנו רוצים שהיחסים בין המינים לא יתנהלו מתוך חשש וזהירות מוגזמת. אבל מה לעשות, תנועת המטוטלת לא תמיד מדויקת, לפעמים היא נעה רחוק מדי לזמן מסוים, ואז חוזרת לנקודת שיווי המשקל.
אבל אם על מרכזיותו של הקמפיין בשנה החולפת אין טעם להכביר מילים, נראה שעל חשיבותו, עדיין יש צורך לדבר ולהסביר כי יש קולות שתוהים מה הביג דיל. אז עבורם, הנה ההסבר: אמרו וכתבו את זה לפניי, אבל זו לא פחות ממהפכה, שאת הדיה נרגיש עוד שנים רבות. אחרי שנים של שתיקה נפרץ הסכר, ומכאן כבר אין דרך חזרה. המקטרגים טוענים שהקמפיין חצה כל גבול. שלא נגזים, ושלא כל הערה היא הטרדה מינית. שלא הוגן לחשוף עדויות על אנשים שכבר מזמן אינם בין החיים. שאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. שהקמפיין הפך את כל הגברים למטרידים בפוטנציה. שגברים עכשיו מפחדים לדבר.
אפשר, ואף רצוי, לנהל דיון על כל אחת ואחת מהטענות הללו. אבל לשם התחלה, כדאי להסתכל על השינוי הזה כעל סוג של מטוטלת, שבעבר נעה אל המקום שבו לגברים היה מותר להגיד כמעט הכל, לגעת כאוות נפשם, מבלי לשלם על זה מחיר. עכשיו המטוטלת נעה למקום אחר, מקום שבו גברים נדרשים לנקוט משנה זהירות באופן שבו הם מתקשרים עם נשים.
ברור שתחושת פחד של גברים מפני אינטראקציה עם נשים אינה התוצאה הרצויה של הקמפיין. הרי כולנו רוצים שהיחסים בין המינים לא יתנהלו מתוך חשש וזהירות מוגזמת. אבל מה לעשות, תנועת המטוטלת לא תמיד מדויקת, לפעמים היא נעה רחוק מדי לזמן מסוים, ואז חוזרת לנקודת שיווי המשקל.
עד שנגיע לנקודת האיזון הזו, צריך לשאול האם אנחנו, כחברה, מוכנים לספוג את המחיר שהגברים משלמים לכאורה בעקבות הקמפיין.
לעניות דעתי, אם תופעת הלוואי של המהפכה הכה מוצדקת וכה מתבקשת היא שחלק מהגברים מרגישים קצת חשש, אולי אפילו פחד, לפני שהם פונים לנשים, זה מחיר שאפשר לחיות איתו בשלום. ראשית, כי כנראה לחלק מהגברים יש סיבה לחשוש: אולי משהו בסגנון הדיבור שלהם, בהתנהלות שלהם מול נשים, עלול להתפרש בסיטואציות מסוימות כמטריד.
לעניות דעתי, אם תופעת הלוואי של המהפכה הכה מוצדקת וכה מתבקשת היא שחלק מהגברים מרגישים קצת חשש, אולי אפילו פחד, לפני שהם פונים לנשים, זה מחיר שאפשר לחיות איתו בשלום. ראשית, כי כנראה לחלק מהגברים יש סיבה לחשוש: אולי משהו בסגנון הדיבור שלהם, בהתנהלות שלהם מול נשים, עלול להתפרש בסיטואציות מסוימות כמטריד.
שנית, ויותר חשוב: צריך לומר את האמת - לא יקרה כלום אם גברים יתהלכו בעולם בפחד מסוים. אנחנו, הנשים, חיות ככה מגיל אפס: כילדות שהוריהן חוששים להשאירן לבד עם גברים, כולל בני משפחה ומכרים; ובבגרותנו, כשאנו חוששות להישאר לבד בבית עם הטכנאי, מביטות לכל הצדדים כשאנחנו הולכות ברחוב לבד בלילה (אם אנחנו אוזרות אומץ לעשות את זה, כמובן), יושבות דרוכות במושב האחורי של המונית ומקוות שהנהג לא יחליט לסטות מהדרך, מובכות כשהגניקולוג זורק לנו איזו הלצה לא במקום באמצע בדיקה אינטימית, ולא עוזבות את כוס המשקה בבר כדי שאף אחד לא ינצל רגע של חוסר תשומת לב כדי להכניס לתוכה משהו. כן, ככה זה להיות אישה. לחיות בפחד מסוים, שמרוב שהתרגלנו אליו, אנחנו אפילו לא מודעות לעובדה המצערת שבמידה כזו או אחרת, הפחד הזה מנהל את חיינו.
אז מה, עכשיו חלק מהגברים התחילו לפחד? שיפחדו. בסוף הם יבינו מה מותר ומה אסור, מה ההבדל בין חיזור להטרדה, מתי אמירה מסוימת מתקבלת ובאיזו סיטואציה ממש לא, ומהם, באופן כללי, גבולות השיח בין נשים וגברים. וכשזה יקרה, אפשר יהיה להכתיר את הקמפיין הזה כהצלחה פנומנלית.