בארצות הברית, חלוצת ההכרה בתופעת ההטרדה המינית ובנזקיה, אין חוק מדינה האוסר הטרדה מינית. בתי המשפט קבעו שמעסיקים חייבים להבטיח לעובדותיהם סביבת עבודה נקייה מהטרדה מינית, וכישלון לעמוד בחובה זו עולה להם ביוקר. אך מחוץ לעולם העבודה וההשכלה - אין דין ואין דיין: בהיעדר חוק כללי האוסר הטרדות, לא ניתן לתבוע בגינן.
באין חוק למניעת הטרדה מינית אפשר היה לבחור לנשיא אדם שהוקלט מתרברב בהטרדות מיניות, ולכן חשוב כל כך המיזם הציבורי MeToo#, אשר מוקיע את תופעת ההטרדה המינית בזירה הציבורית. אולי בעקבות המיזם והשינוי הנורמטיבי שהוא דורש ומחולל, ינוסחו בארצות הברית גם תקנות או חוקים השוללים הטרדה מינית גם מחוץ ליחסי עבודה.
המצב אצלנו שונה לחלוטין. בישראל, שכבר לפני כמעט 20 שנה הפיקה לקחים מהניסיון האמריקאי, חוקקה הכנסת בשנת 1998 חוק מדינה האוסר להטריד מינית כל אדם (גבר או אישה), בכל הקשר, בכל מקום, בכל זמן. האיסור חל בעבודה ובלימודים - אך גם ברחוב, בבית, בתחבורה הציבורית ובכל מקום. החוק גם מגדיר בדיוק מהן ההתנהגויות המהוות הטרדות מיניות אסורות, ומבחין בינן לבין התנהגויות שאולי אינן נעימות או מכבדות - אך אינן אסורות (בארצות הברית, באין חוק, אין הבחנה מפורשת כזו).

החוק הישראלי גם מטיל אחריות על כל אדם להציג גבולות לסובבים אותו ולהבהיר להם מתי התנהגות מינית אינה רצויה לו והופכת להטרדה (החריג הוא יחסי מרות: כשאדם כפוף למשנהו, הוא אינו נדרש להבהיר לבכיר שהתנהגותו אינה רצויה; הבכיר נדרש להבין זאת בעצמו). 
מכיוון שבישראל החוק קובע הן את הנורמות החברתיות והן את האיסור המשפטי בתחום ההטרדה המינית, אפשר היה לחשוב שאין צורך בקמפיין חברתי כגון MeToo#: כל הנדרש הוא לפעול על פי החוק. אילו רשויות אכיפת החוק טיפלו כהלכה בתלונות על הטרדות מיניות, אזי כל אישה או גבר היו יכולים לזהות הטרדות אסורות, להתלונן עליהן (במקומות העבודה, בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט האזרחיים או במשטרה) ולקבל מענה.
העובדה שכל כך הרבה נשים (וגם גברים) בוחרים לספר על הטרדות מיניות שחוו בכלים חוץ־משפטיים מעידה על כך שמעסיקים, ממונות על מניעת הטרדה מינית, בתי דין לעבודה, בתי משפט וכמובן המשטרה והפרקליטות, שהם הגופים הממונים על אכיפת החוק, אינם משכילים להמציא פתרונות המניחים את דעת הציבור. זהו כישלון מתמשך באכיפתו של חוק שראוי היה שגופים אלה יפנימו ויחילו זה כמעט 20 שנה. 
התוצאה היא שבמקום להשתמש בכלים המשפטיים המגוונים, המדויקים והמאוזנים הקיימים בישראל, ישראליות וישראלים מצטרפים לקמפיין אמריקאי, שיוזמיו האמריקאים נזקקים לו, מפני שלא עומדים לרשותם הכלים המשפטיים שכן קיימים אצלנו. אמריקניזציה מיותרת זו מדאיגה, מפני ש־MeToo#, עם כל הברכה שבו, גובה מחירים מיותרים. ראשית, הוא מטשטש את ההבחנות בין הטרדות מיניות משמעותיות ומזיקות (כאלה שבישראל אסורות על פי חוק) לבין הטרדות מזעריות שאנשים סבירים צריכים לדעת להתמודד עמן בכוחות עצמם.
טשטוש גבולות זה מעורר את התחושה שבמקום הגנה על כבוד אדם וחווה, המיזם מקדם מוסרנות, פוריטניות ורתיעה מכל מגע מיני או אף מעין־מיני. תחושה זו עלולה לגרום לרבים ורבות מאיתנו למאוס בעיסוק בהטרדות מיניות מכל וכל, וזהו נזק כבד. 
שנית, ולא פחות חמור, יש שהמיזם תובע את ראשיהם של אנשים שאומנם נכשלו בהתנהגות לא מכבדת, אך שינו את דרכיהם ו/או הכירו בטעות וקיבלו אחריות לנזקים שגרמו. בהליכים משפטיים אפשר להביא בחשבון נסיבות מחמירות ומקלות ולהתחשב בהן; במיזם חברתי ציבורי יש שהגיליוטינה יורדת גם במקרים שבהם אפשר ורצוי היה להגיע לפתרונות אחרים. 
בארצות הברית הקמפיין נועד להוליד נורמות חברתיות ומשפטיות ברורות בתחום ההטרדה המינית. בישראל, שבה נורמות כאלה נחקקו לפני כמעט 20 שנה, חיקוי האמריקאים לא בהכרח יועיל, ועלול גם להזיק. אצלנו צריך לכוון את המחאה הציבורית לרשויות המגוונות האחראיות על אכיפת החוק. אלה חייבות להתעורר, לקבל אחריות על כישלונן ולהשתפר. 
הכותבת היא חוקרת ומרצה למשפט, מיוזמות החוק למניעת הטרדה מינית