במאמר שפורסם לאחרונה במדור הדעות ב”מעריב המגזין” (“הזמן פועל לטובתנו”, 26.12) טען הח”כ לשעבר פרופ’ אריה אלדד כי “הזמן פועל לטובתנו” בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני. אך מהי אותה “טובתנו” בעיניו? הימין בישראל לא הציג תוכנית מדינית כבר שנים, ובהיעדרה, הימין המשיחי והקיצוני מתחיל להשמיע יותר ויותר את חזונו: יום אחד הפלסטינים יעזבו, וכל השטחים בין הירדן לים יסופחו ויהיו תחת ריבונות ישראלית. מתי יגיע היום הזה? אין לדעת. אבל בעזרת הסיסמה “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה” ופברוק של הנתונים הדמוגרפיים ביהודה ושומרון - הימין הזה מטפטף שכל שנותר לנו הוא להמתין.
על פי נתוני המינהל האזרחי בצה”ל, ששולט בגדה, חיים ביהודה ושומרון בלבד, ללא עזה, כ־2.75 מיליון פלסטינים. חלקים בימין מקפידים להקטין את הנתונים האלו, ובראיון שנתן לאחרונה השר נפתלי בנט, הוא טען כי יש מיליון וחצי פלסטינים בגדה. גם לפי הערכת החסר הזו, מה התכנון של בנט ושותפיו לגבי אותם אנשים? להמתין שיעזבו? לתת להם זכויות אזרח מלאות? להפוך אותם לאזרחים סוג ב’? וזה בלי להזכיר את עזה, שם חיים כ־1.8 מיליון פלסטינים, יותר ממחציתם מתחת לגיל 18, שסגורים שם ולא יכולים ללכת לשום מקום. יש בימין מי שפשוט טומן את הראש בחול ומתעלם מקיומם.
במאמרו אלדד מוכיח את טענתו שהזמן פועל לטובתנו בכך שלאחר 70 שנה, ארצות הברית ומדינות נוספות הכירו בירושלים כבירת ישראל. בעוד 70 שנה, לשיטתו, “יכירו גם במזרח ירושלים”. הוא מתעלם מהעובדה שהצהרתה של ארצות הברית על ירושלים בעיקר העירה מרבצן את המדינות המתנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל – שהן רוב המדינות בעולם יש להזכיר, וכן הכניסה לזירה מתווכות בינלאומיות נוספות, שעשויות להיות פחות מחויבות מארצות הברית למדיניות הממשלה בישראל. יתרה מזו, אלדד מקווה שהעולם יכיר במזרח ירושלים כחלק ממדינת ישראל, אך שוכח שמדינת ישראל ועיריית ירושלים מעדיפות להתעלם ממנה. הכפרים הפלסטיניים ממזרח לירושלים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים אומנם סופחו לירושלים, אך איזה אינטרס ביטחוני או אידיאולוגי יש לישראל בהחזקת שטחים שבהם חי עם אחר? האם מחנה הפליטים שועפאט וג’בל מוכאבר הם סלע קיומנו? אלדד מנסה לעקוץ את יוזמת ז’נבה ומשתמש בהערכה שסיפק ראש השב”כ נדב ארגמן בוועדת החוץ והביטחון, שלפיה אבו מאזן נחלש והולך, ויש חשש כי חמאס ישתלט גם על יהודה ושומרון. אך למעשה, הערכת ראש השב”כ מחזקת את אמירתנו - ללא הסכם מדיני עם עבאס, חמאס יתחזק. עכשיו ישראל צריכה לבחור בין המשך הסכסוך עם שלטון חמאס או פתרון הסכסוך עם הרשות הפלסטינית. גם בשמאל הישראלי מאמינים שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אך גם מאמינים שלעם הנצח מגיע לנוח מאלפי שנות רדיפה, ולא לחיות ולמות על חרבו במדינתו הריבונית. בניגוד לאלדד, אנחנו לא מאמינים שהזמן פועל לטובתנו כשאנחנו ממשיכים לשלוח את ילדינו ונכדינו לצבא, למשימות שיטור ושליטה על אוכלוסייה אזרחית. הזמן לא פועל לטובתנו כשהוא מעמיד את ילדינו, נשק אל מול סטירה, כדי להגן, בין היתר, על מתנחלים שבחרו לגור בהתנחלויות מבודדות בלב אוכלוסייה פלסטינית, ולא תמיד מכבדים את שלטון החוק או את החיילים עצמם.
אנחנו מאמינים שההמתנה והקיפאון מובילות למדינה אחת דו־לאומית, ולכן מסכנות את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. ברור לנו על איזה חלקים בימין מוכנים לוותר – על הדמוקרטיה. אך המשמעות המיידית של ויתור על הדמוקרטיה היא לשכוח מהחיבוק האמריקאי, שכולל עמידה איתנה מול איראן, סיוע ביטחוני נדיב ובידוד בינלאומי. האם זה העתיד שאנו מייחלים לו?
הכותבת היא דוברת יוזמת ז'נבה