פרידה מהאיש שהאמין בעתיד הספרות יותר מכל אחד אחר

זיכרון היום הנורא ההוא, אי אז בחורף 41’, לא מש מהסופר חתן פרס ישראל אהרן אפלפלד, שהלך לעולמו בחמישי האחרון בגיל 85, עד אחריתו. הוא שכב אז חולה חזרת בבית סבתו, בכפר בבוקובינה, שם התארח עם משפחתו. לפתע החלו יריות מבית לבית. בעוד שאמו, בוניה, נורתה למוות בחצר, הצליח ארווין בן ה־8.5, לימים אהרן, בנה יחידה, להימלט עם אביו, מיכאל, בעל טחנות קמח, דרך שדה התירס שמאחורי הבית.
 

זה היה רגע מכונן בחייו של אפלפלד. “גרמנים, רומנים ומקומיים ירו מכל עבר", סיפר בחלוף 60 שנה מרגעי האימה. “מי שרצה לרצוח, רצח. עברנו זוועות במלחמה הזאת, חיים על חוד התער. אבי נעלם לי. אני, ילד־איש, עבדתי אצל איכרים כרועה צאן. התגלגלתי ביערות. שרדתי". באמצעות כמעט 50 ספריו היה אפלפלד ברבות הימים לדוברו המובהק של דור השואה. “לעומת אחרים, שנסחפו כאן לניסיון ליצור יהודי חדש, זאת אף פעם לא הייתה דרכי", ציין בעבר. “הן כאדם, הן כיהודי, ובמיוחד כאמן, הרגשתי צורך להתחבר אל בני מיני, אל בני גורלי, גם אם מילדותי בשואה נותרתי רק עם טיפות של זיכרון. בחוש של בעל חיים שורד הבנתי שעלי לשמור על מהותי, מה גם שנראית לי כילדותית האמונה שניתן לשנות עם שלם בדור או שניים".
 

מדהים נוכח שפע ספריו של אפלפלד, שלשפה העברית התוודע רק בגיל 14. “מיד אימצתי אותה כשפת אם", העיד. “מכיוון שכל השכלתי (לימים היה לפרופסור לספרות באוניברסיטת בן־גוריון – יב"א) הצטמצמה בשנת לימוד אחת, יכולתי לנווט את השפה על קרקע בתולה, מאז גמגומי הכתיבה שלי ביומן שכתבתי כשלמדתי בחוות הנוער הציוני בירושלים".

 

מהיומן עבר לכתיבת שירה, ועד מהרה תקע יתד בסיפורת. “לסיפורת נמשכתי כי דרכה אפשר לתאר קטע חיים רחב יותר", הסביר. “סיגלתי לעצמי את היכולת להיות מרוכז למשך תקופה באיזשהו חבל ארץ, תוך כדי התחברות לדמויות מסוימות. זה, בעצם, לחיות בכל פעם חיים של אחרים, חיים נוספים, שהם הרבה יותר אינטנסיביים מחיי".
 

את הריכוז בכתיבה השיג דווקא תוך כדי המולת בתי הקפה בירושלים, שכדבריו היו לו לבית, ובהם ישב שעות על גבי שעות, נטוע בתוך עמו ולא מסתגר במגדל שן. לדבריו, טכניקת הכתיבה שלו לא השתנתה שנים. “אני מגיע לבית קפה וכותב בעט פשוט בבלוק חלק, כי שורות מפריעות בהיותן אלמנט מתערב", חשף.