המילים בנאומו של אבו מאזן בפני המועצה המרכזית של אש”ף ברמאללה שידרו נחישות, זעם ומאבק. אבל בין השורות היה זה נאום של אובדן דרך, של אסטרטגיה שהגיעה לסופה, ושל מנהיג שהחל בתהליך הירידה שלו מעל במת ההיסטוריה. הגנרל דאגלס מקארתור, בנאומו בפני הקונגרס בשנת 1951, תבע את הביטוי “חיילים זקנים לעולם אינם מתים, הם רק מתפוגגים”. ב־13 בינואר החל אבו מאזן להתפוגג.
שמונה שנות ברק אובמה הביאו לשיפור מסוים במעמד הפלסטינים בארה"ב ובאירופה, אבל עזיבתו של הנשיא הבהירה שיותר משהפלסטינים התקדמו, אלו היחסים בין ירושלים לוושינגטון שנסוגו בעידן הנשיא הקודם. אבו מאזן התאים לאידיאולוגיה של אובמה, ובראשה ההזדהות האינסטינקטיבית עם החלש. כשאותו חלש התנגד לטרור (כפי שמחמוד עבאס עשה, ייאמר לזכותו), הדברים נעשו קלים עוד יותר מבחינת אובמה. לעומת זאת, בנתניהו אובמה זיהה יריב פוליטי שמסוגל לאתגר אותו גם מבית. אבל גם שמונה שנים ארוכות מסתיימות ביום אחד. העובדה שכל “הישגי” הפלסטינים התפוגגו ברגע שבו נכנס טראמפ לבית הלבן מלמדת שאלו לא היו הישגים של ממש.
בשנה האחרונה השתנתה כל הדינמיקה המזרח תיכונית. אפילו הקטארים הפנימו את זה, ובשנה האחרונה הם ביצעו תפנית במדיניות המסורתית של עידוד גורמי טרור וקיצוניות בכל המזרח התיכון. במקומם, רודפת האמירות אחרי כל בעל תפקיד שיוכל לפתוח לה איזושהי דלת בוושינגטון. הפלסטינים, לעומת זאת, המשיכו לשחק לפי החוקים הישנים. האסטרטגיה של אבו מאזן הייתה להוכיח לעולם שהוא בסדר, ולדרדר את המעמד של ישראל. לפעמים זה הלך יותר, לפעמים פחות. אבל תחת ממשל שלא קושר בין היחסים לישראל לתהליך השלום, אין לגישה הזו סיכוי.
אבו מאזן תמיד הצטיין ברמה הטקטית. הוא החליט ליישם מדיניות יציבה נגד טרור, לקיים דיאלוג לשלום המדגיש את חוסר הרצון הישראלי להביא לפתרון, להתנגד להסכמים שיש להם פוטנציאל הסדרה היסטורי (מול אהוד ברק בקמפ דיוויד ומול אהוד אולמרט בשלהי תקופתו), תוך תמיכה ב־BDS ושיפור איטי של המעמד הדיפלומטי הפלסטיני. אבל כעת ברור שכל ההצלחות הטקטיות לא קידמו את הפלסטינים מטר אחד בדרך למדינה עצמאית.
עדות לאובדן הדרך הפלסטינית ניתנה אחרי ההכרזה האמריקאית על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. הסחרחורת שפקדה את רמאללה התחילה באיומים להחזיר את הנציג הפלסטיני מוושינגטון והגיעה עד להחלטה החד־צדדית להדיח את האמריקאים מהתפקיד של שושבין תהליך השלום. כאילו שהעולם, ובפרט ארה"ב, מחכים לאישור מעבאס לפני כל הצהרה.
גם בחזית הבין ערבית נחל אבו מאזן תבוסה: הנשיא א־סיסי ומנהיגי המפרץ בדמות שלושת יורשי העצר (הבחרייני, של איחוד האמירויות ויורש העצר הסעודי) הבהירו היטב לראיס הפלסטיני שהם לא מתכוונים לשבור את הכלים עם ישראל או העולם בשבילו, ושבמצבו העגום כדאי שילך על מה שטראמפ מוכן להציע, כולל אבו דיס כבירת פלסטין. עבאס ההמום נותר בלא מענה. לזכותו ייאמר שמעטים צפו את התפנית ההיסטורית בעמדתן של המדינות הסוניות המתונות.
לא צריך להתרשם מההבטחות של עבאס לסטירות לחי ונקמות. גם הנהוני ההסכמה של המשתתפים בוועידה המרכזית ביטאו נימוס וליכוד שורות לטובת המצלמות, לא מעבר לכך. ברחובות רמאללה ושכם לא יצאו ההמונים לרחובות, ובבתי הקפה כבר מדברים מזמן על זהות מחליפיו של עבאס. גם הפלסטינים יודעים שתהליך ההתפוגגות של אבו מאזן כבר החל. ימים יגידו אם מדובר רק בתחילת תהליך חילופי השלטון, או בהתפוגגות הגדולה יותר - של הרעיון הלאומי הפלסטיני.