לפני שנים אחדות התגוררתי בשכונת נחל עשן בבאר שבע. השכן ממול היה חרדי, איש משפחה מרובת ילדים. באחת השבתות הזעיק אותי שאסייע לו במצב חירום. "אסור לי להגיד לך מה קרה", אמר, והוביל אותי אל המיחם. לראשונה בחיי שימשתי כגוי של שבת. שאלתי אותו על איזה כפתור עלי ללחוץ כדי שהמים הרותחים יישארו חמים, אבל הוא סירב בתוקף להצביע על הלחצן הסורר שנשכח בערב שבת. כיביתי אחד מהם, הבטתי לכיוון השכן החרדי והבחנתי בחיוך שעלה על פניו. הבנתי שקלעתי בול. נפרדנו לשלום.
נדמה לי שהוא סיפר לחבריו בבית הכנסת באותו יום שמישהו הציל אותו מפיצוץ. גם אני סיפרתי לרעייתי בבית, בהתלהבות, ששימשתי לראשונה בחיי גוי של שבת אצל השכנים החרדים.
בתגובה סיפרה רעייתי שגם היא הייתה "גויה של שבת". זה קרה בבית חולים שערי צדק בירושלים, אי שם בשנות התשעים של המאה הקודמת, בעת שלמדה באוניברסיטה העברית. היא וחבריה הערבים קיבלו משכורת נאה בבית החולים ולסטודנטים היהודים, שנמנע מהם לעבוד במרכז הרפואי בשבתות, נותר רק לקנא. "אפליה", נהגו לומר להם.
מאז חלפו לא מעט שנים והיום אנחנו במצב עדין מאוד. ישנה מתיחות קשה בין שני העמים. התבטאויות גזעניות נגד ערבים נשמעות כמעט מדי יום, ולא רק מכיוון חברי כנסת ושרים בממשלה. אני מדמה את היחסים בין ערבים ליהודים לקורי עכביש. פגיעים מאוד ומתוחים מאוד. חלק מהארגונים והעמותות חיים על שנאה, ע"ע עמותה שהפכה את סמלי אל־אקצא שנמצאים כמעט בכל בית של ערבי מוסלמי במדינה, כסמל להקצנה. אחד העיתונים אף קנה את הברווז והמשיך להפיץ שנאה בין שני העמים.
גוי של שבת בבית חולים - כן. באמבולנס של איחוד הצלה וזק"א שמגיש סיוע לפצועים - כן. כיבוי אש - כן.
אבל אסור ללבות את אש השנאה בין שני העמים. "גוי של שבת", שרושם דוחות לבתי עסק, הוא מתכון להמשך ולחיזוק השנאה והפילוג בין אזרחי המדינה. תפקיד כזה יפגע במרקם היחסים השברירי ממילא בין ערבים ליהודים במדינה.