מיליארד וחצי הודים לא טועים. הם עומדים בחוצות ומקבלים את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בכבוד מלכים. למרות המרורים שהוא סופג מבית, אינסוף המתקפות התקשורתיות עליו, על אשתו, על בנו ואפילו על הכלבה שלו; חרף הדיווחים הפולשניים על הבית שלו, הרהיטים שלו, התכשיטים של אשתו, הסיגרים שהוא מעשן והגלידה שהוא אוכל - שום סיפור שחיתות או חקירה משטרתית לא מצליחים לסדוק את האופן שבו העולם רואה את מנהיגה של ישראל.
היחס הזה נובע לא רק מכך שהודו, שישראל מהווה פחות מפרומיל מאוכלוסייתה, זקוקה למוח היהודי. אם המוח היהודי והיכולת הטכנולוגית של ישראל מהווים גורם כה משמעותי עבור הודו, אפשר היה לצפות שמערכות היחסים בין המדינות היו מתהדקות עוד בימי שלטונם של שמעון פרס או יצחק רבין. למרבה הפלא, מנהיגיה הסוציאליסטים של הודו באותה עת היו עוינים לישראל ובצורה קיצונית.
עד לאחרונה הייתה הודו המדינה הלא מוסלמית והלא קומוניסטית העוינת ביותר לישראל. ראש ממשלתה ג'וואהרל פנדיט נהרו הוביל את גוש המדינות הלא מזדהות שבראשו עמד בקו פרו־ערבי מובהק. שנאת ישראל קיצונית ובלתי מתפשרת עמדה בבסיס גישתו. לאחר מותו התפורר הגוש, אך בהודו עצמה, בתו של נהרו אינדירה גנדי, צאצאיה וממשיכי דרכה דבקו במורשת הפרו־פלסטינית המובהקת.
על רקע זה נראה כי המהפך שהתחולל בשנים האחרונות והידידות האמיצה הנרקמת בין ישראל לבין הדמוקרטיה הגדולה בעולם מושפעים במידה לא מבוטלת מיכולתו, ממעמדו ומאישיותו של נתניהו. הצלחתו יוצאת הדופן ביצירת קשרים ידידותיים עם הדמוקרטיה הגדולה בעולם מחייבת להפנות זרקור להתנהלותה של התקשורת ביחס אליו.
כשדוד בן־גוריון הוזמן לראשונה לנשיא ארה"ב והוכנס לבית הלבן דרך כניסת המשרתים, התקשורת הישראלית חגגה את הביקור ה"היסטורי". בדיעבד התברר כי תכלית הביקור הייתה לנזוף בבן־גוריון ולאיים עליו ועל ישראל בגין הקמת הכור בדימונה.
לעומת זאת, כשנתניהו מקיים ביקור היסטורי באמת, שעשוי להשפיע על כלכלת ישראל ועל חוסנה לדורות, התקשורת מסקרת אותו כמי שכפאה שד. היא אומנם שוהה שם, מצלמת, מקליטה ומשדרת, אבל היא לא מסוגלת לחגוג. על רקע התמונות המרהיבות של נתניהו ורעייתו בטאג' מהאל והחיבוק הלבבי עם ראש ממשלת הודו, היא מדווחת על השימוע של שרה נתניהו והטענות המשפטיות שהציגו פרקליטיה בפרשת חמגשיות האוכל.
האובססיביות התקשורתית והדבקת חדשות מזווית שלילית, שמקומן הראוי בשלהי המהדורה לחדשות, חשובות וטובות, אבל כשהקרדיט עליהן שייך כל כולו לביבי הן גם מקוממות וגם מצדיקות את הביקורת המוטחת באמצעי התקשורת חדשות לבקרים, כמי שנוהגת איפה ואיפה בנתניהו ובמשפחתו ביחס לראשי ממשלה אחרים.
הסיקור החד־צדדי כלפי נתניהו גורם לכך שהתקשורת איבדה בעיני הציבור את מעמדה כמסקר הוגן. לא פלא שהציבור דוחה את הביקורת כלפי נתניהו גם במקרים שבהם היא אולי מוצדקת. בתחרות על לבו של העם, נתניהו לוקח בגדול מהסיבה הפשוטה: הציבור חש שהוא יכול לסמוך על האמינות של ביבי הרבה יותר משהוא יכול לסמוך על האמינות של התקשורת כשהיא מסקרת אותו.
דמגוגיה סוג 1
יש שני סוגי אזרחים במדינת ישראל: כאלה שמתקוממים עד מוות כאשר עולה על שולחן הדיונים נושא העלאת שכרם של השרים ו/או חברי הכנסת, והם אינם מוכנים אפילו לשמוע על כך. וכאלה שברוחב לב ציני נוהגים לומר שהם מוכנים ששכרם של חברי הכנסת והשרים יעלה אפילו מעט יותר מכפי שהם מבקשים, ובתנאי שיישבו בשקט ולא יפריעו למדינה להתנהל מעצמה.
ואני אומר בגישה עוד יותר צינית, שכל השרים וחברי הכנסת צריכים לעבוד בהתנדבות, או אולי אפילו לשלם לאוצר המדינה עבור מעמדם המיוחד כנבחרי ציבור. צריך לקחת את המשכורות שלהם ולחלק אותן בין הנכים, הקשישים, ניצולי השואה, בתי החולים וסל התרופות. כל אחד מהם יקבל תוספת בסדר גודל של 0.000000001 שקל ובא לציון גואל. זהו שוויה של הדמגוגיה כשמכמתים אותה לכסף.
דמגוגיה סוג 2
הצגת חוק המרכולים מהזווית של כפייה דתית ותו לא היא שערורייתית וכוזבת. היא מצליחה להחזיק מים רק משום שהיא משרתת יפה גם את האופוזיציה האנטי־ליכודית וגם את החרדים, הזקוקים להישג לאחר משבר הרכבת. לו היה מתקיים דיון חופשי רציונלי וענייני בשאלה אם ראוי ששר הפנים יוסמך לבקר ולתקן החלטות של עיריות בעניין סוג וכמות בתי עסק הפתוחים ביום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל, אני מאמין שמרבית חברי הכנסת היו משתכנעים שראוי ששר הפנים (שהיום הוא נציג ש"ס ומחר יכול להיות נציג ישראל ביתנו או יש עתיד) יוכל להתערב במצבים מסוימים בהחלטות של עיריות.
אם עיריית ירושלים, למשל, תחליט לפתוח סופרמרקט במאה שערים, או אם עיריית בית שמש תחליט על סגירה גורפת של עסקים בשבת בכל רחבי העיר, השר צריך להיות מוסמך לבטל החלטות כאלה. שר פנים שיפעיל את סמכותו או יימנע מהפעלתה, בחוסר סבירות קיצוני, ימיט על עצמו התערבות בג"ץ.
ברמת העיקרון השבת אינה רשומה בטאבו על שמן של יהדות התורה או ש"ס. השבת היא נכס דתי, לאומי וחברתי של כל עם ישראל. אינך צריך להיות דתי כדי להגן על בעל העסק המפעיל בזיעת אפיו עסק קטן שישה ימים ארוכים ומפרכים, הרוצה לנוח בשבת ולדעת שהרשתות הגדולות לא ישאבו לו את הלקוחות ביום המנוחה.
כלכלת ישראל נשענת על הכוח הכלכלי של מעמד הביניים, המורכב בחלקו הגדול מבעלי עסקים קטנים. אם אתה ימין כלכלי ומאמין במשק חופשי, אתה צריך לשאוף להגברת התחרות במשק ולמסחר הוגן. אם אתה שמאל כלכלי, אתה לא יכול לדבר על שלטון ההון של מספר משפחות המחזיקות במרבית העושר ומצד שני לתת להן חיזוק ביום המנוחה על חשבון האזרח הקטן, שמחזיק עסק ומנסה לשרוד בתחרות מולן.
להפוך את פתיחת המרכולים בשבת לסוגיה של מאבק בין דתיים וחילונים זה פשוט ספין שנועד להסיח את דעת הציבור ממאבק בזירה אחרת: הזירה
הכלכלית. בכל פעם שטייקוני הרשתות חשים שממלכתם הכלכלית בסכנה, הם שולפים מהבקבוק את השד הדתי, והציבור התמים נופל בפח ומקיים דיון
ברובד הדמגוגי של העניין ולא יורד לעומקם של הדברים.
דמגוגיה סוג 3
בצעד דמגוגי קיצוני ניסה השבוע ח"כ יואב קיש לשנות את המצב החוקי המונע אוטומטית משמורת מהאב, גם אם הוא ההורה המרכזי. התיקון ראוי, התרגיל פחות. אני לא מאמין שח"כ קיש באמת חושב שהמשמורת על הילדים צריכה להינתן למי שהפרוטה בכיסו. הילדים אינם אייטם במכרז, וכל אחד מבין שכאשר מדובר על טובת הילדים אי אפשר לברוח מהקלישאה, שאושר אינו תלוי בעושר. אבל הניסיון הדמגוגי הזה משפיע על כל אזרחי המדינה.
במישור הערכי הוא משדר גם החפצת ילדים, גם הדרת נשים וגם שהכסף הוא ערך עליון. זוהי תשדורת גרועה מאוד, במיוחד כשהיא באה מנבחר ציבור.
יתרה מכך, ניתן להבין מהדרישה הזו שכסף מייצר בעלות על הילדים. בפועל, היא מספקת צידוק לגברים רבים לא לשלם דמי מזונות ראויים לילדיהם רק משום שהילדים לא חיים איתם.