שעות אחדות לאחר ההחלטה על סגירת שבע נציגויות של משרד החוץ בחו"ל, ראש הממשלה כבר טס להודו. הוא יודע שהישגים מדיניים אינם גדלים על עצי קוקוס; הם פרי עבודה דיפלומטית, חשאית וגלויה, שנעשית לאורך זמן רב תוך שיתוף פעולה בין דיפלומטים מקצועיים משתי המדינות. מי יעשה אותה?
בשדולה לחיזוק מערך החוץ, שכינסתי בשבוע שעבר בכנסת, אמרו כל המשתתפים, ובהם חברי כנסת, דיפלומטים בעבר ובהווה, אקדמאים וחברי במכון "מיתווים", את המובן מאליו; אין מדינה ללא מערך של קשרי חוץ ואין קשרי חוץ שאינם מכילים את המרכיב החיוני של דיפלומטיה. לא רק שאין לקצץ בתקציב המשרד, אלא יש להגדילו. למשל, המגעים המהוססים עם אפריקה, 54 קולות באו״ם, יכולים להשתנות באופן דרמטי אם ישראל תרחיב את תקציב סיוע החוץ, שעומד היום על 30 מיליון שקל. אגב, מול 103 נציגויות החוץ של ישראל כיום מציבות מדינות הליגה הערבית בתוספת איראן 1,941 נציגויות, ועכשיו לך תחפש לך ידידים.
דיפלומטיה כבר מזמן אינה רק מעשה מדיני; היא מזיגה של כלכלה, ביטחון, חברה, תרבות וגם ספורט. היצוא הישראלי מהווה 50% מהייצור בארץ. מי ייאבק בסוורי נמל שיסרבו לפרוק ספינה ישראלית? מי יאתגר רשת סופרמרקטים שתתעלם ממוצרינו? מי יפעל במסדרונות השלטון כדי לקדם הסכמי מסחר תוך מתן עדיפות לישראל? אם יצליח קמפיין ה־BDS ויוטל עוד חרם על מוצרים ישראליים, על אוניות, על חברות ואפילו על שגרירים ונספחים, פתאום לסחורות הישראליות לא יהיה שוק.
נכון, העולם הדיפלומטי השתנה מאוד. הדיפלומטיה החדשה הרחיבה את בסיס הקשר בין עם לעם, אולם ברור כי היא לא רוקנה מתוכן את הדיפלומטיה הישנה, אלא השלימה אותה. פייס טיים או סקייפ לעולם לא יחליפו דיפלומטים בשר ודם.
מכאן נובע אולי הקושי להסביר את חומרת הסנקציות של משרד האוצר. משרד החוץ מרוחק, וענייניו מתרחשים מחוץ לעין הציבורית. רק לעתים בודדות, למרבה הצער בעיקר באסונות, מתגלים לנו פתאום דיפלומטים בפינות שונות של העולם, מעין חוד החנית של מדינת ישראל, מתרוצצים בין הרים וקניונים כדי לחלץ גופה או לאתר נעדר.
בסיוע ובהסכמה של ראש הממשלה, משרד החוץ איבד את מקומו ואת מעמדו. למשרד לעניינים אסטרטגיים הוקצו מאות מיליונים למלחמה ב־BDS; למשרד התפוצות הועברו מיליונים כדי לקדם פרויקט של קשרי ישראל והתפוצות; ירדן, מצרים וארצות הברית הוצאו מתחומי המשרד ומתנהלים על ידי מוסדות ביטחוניים או ראש הממשלה עצמו. משרדים כמו המשפטים, התרבות, הכלכלה והאוצר פיתחו מערכי חוץ משלהם. התוצאה היא שהמשרד שקע, וצעירים אינם מתלהבים להתגייס לשירות החוץ ולשמש כצוערים ולימים כדיפלומטים.
היעדרו של שר חוץ במשרה מלאה נותר ליקוי חמור. נכון, ראש הממשלה עוסק מתוקף תפקידו גם במערכת יחסי החוץ, אבל לצדו חייב לכהן שר במשרה מלאה, 24/7, שכל עניינו ממוקד בקידום ענייניה הבינלאומיים של ישראל.
המשבר שמשרד החוץ נתון בו הוא פגיעה אמיתית בחוסן הלאומי ובביטחון המדינה. ללא משרד חוץ מתפקד, ללא דיפלומטים רעבים ותאבי פעולה, לעולם לא נדע איזו הזדמנות דיפלומטית לקידום מעמדנו הבינלאומי, אולי שמץ של סיכוי להסדר שלום בינינו לבין שכנינו, חמקו לנו מתחת לרדאר. אבל אז כבר עלול להיות מאוחר מדי.
הכותב הוא הוא יו"ר השדולה לחיזוק יחסי החוץ של ישראל, ומשמש כשליח ישראל למשלחות בינלאומיות