כל אדם מסתכל על פרשת "הילד יאיר נתניהו", ורואה בה משהו אחר. כשהאחד רואה רכילות, השני רואה עיתונאות. זה מאבחן סִרסור בחבֵרה, וזה אומר שזה כולה דחקה שנופחה. ממש כתם רורשך שמלמד גם על המסתכל וגם על הכתם עצמו.
קבלו את המגדיר השלם לזכרים הנפוצים בסביבתנו:
ילד. "ילד" הוא מונח פוליטי שהופך את האדם ליצור אהוב שצריך לדאוג לו, לחבק אותו ולהחזיר אותו בהקדם הביתה. הילד לא יכול לפרנס את עצמו ואין לו יכולת להגיע לבד ממקום למקום. גלעד שליט ויאיר נתניהו הם ילדים. גם "הילד של כולנו" וגם "הילד יאיר" (השרה מירי רגב: "לא הגיוני שייכנסו לפרטיות של יאיר נתניהו, מה רוצים מהילד?") נחטפו על ידי אויב וצריך להחזיר אותם.
אז מה ההבדל בין צעיר לגבר? אומנם הם יכולים להיות בני אותו גיל, אבל הצעיר הוא קורבן האירוע: "צעיר בן 30 נרצח", לעומת הגבר, שהוא האיש הרע: "הרוצח הוא גבר בן 30".
גבר מן הפזורה. המונח "בדואי" אינו מקובל, כי הוא מעלה קונוטציה של אוהל וגמל. לעומת זאת, "גבר מן הפזורה" הוא כינוי שאפשר להשתמש בו לבדואים בני כל הגילים, משום שהבדואי הוא חסר גיל. בדומה לפלסטיני, הזהות הבדואית חזקה מגילו. הבדואיות שלו היא האקס פקטור.
בקיצור, הילד הוא החשוב, האהוב שיש לפנק אותו, ולעומתו, האחרון בדירוג הוא "פועל נפל מגובה". הפועל אינו גבר ואינו נער, והוא מעולם לא היה ילד. הוא נולד פועל והוא מת כשנפל. הוא לא נמצא על שום רצף של אחריות, אהבה או פינוק. הפועל הוא כמו חפץ שנושר בגלל כוח הכבידה, ולא בגלל, נניח, רשלנות של חברת בנייה. אין לו גיל, ואין לו שיוך. הנפילה היא אירוע מצער, אך בלתי נמנע וגם בלתי חשוב. לא תמצאו המשך למשפט, כמו: "הלווייתו תצא", "ממשפחתו נמסר" או "השר הביע תנחומים". המקסימום שאפשר להוסיף ל"פועל נפל מגובה" זה ש"מותו נקבע במקום". זהו. אין מה להוסיף. נפל ומת.