אם עזריאל קרליבך לא היה מקים את “מעריב” לפני 70 שנה, מישהו היה מוכרח לעשות את זה עכשיו. דווקא ב־2018, יותר מאי־פעם, התקשורת הישראלית זקוקה לעיתון כזה כאוויר לנשימה.
אנחנו מנסים לחשוב בזמן כתיבת שורות אלה אם יש במדינת ישראל עוד עיתון, פרט ל”מעריב” (שנולד מחדש ב־2014 תחת כנפי הג’רוזלם פוסט – ועל כך בהמשך), שמעניק חופש ביטוי לכותביו, שפועל ללא אג’נדה פוליטית או אחרת, מקובעת ונוקשה, המוכתבת מלמעלה; עיתון שבו עיתונאי יכול לקום בבוקר ולהביע את דעתו כאוות נפשו: בעד הימין או נגד הימין, בעד השמאל או נגד השמאל, בעד נתניהו או נגד נתניהו, באופן ענייני וחופשי, ללא מפת אינטרסים דמיונית (אך מאוד מוחשית) שתלויה על קירות המערכת; ללא שלטון מחשבות, ללא רשימות שחורות ולבנות, ללא יישור קו עם רוח המפקד המנשבת מלמעלה 365 ימים בשנה, ללא חרב שמתנוססת מעל ראשו שמכתיבה לו לומר אך ורק את ״הדעות הנכונות״. התשובה ברורה: אין עוד עיתון כזה, פרט ל”מעריב”.
נכון, אנחנו לא קדושים, לא צדיקים ולא טהורים - גם איננו מתיימרים להיות כאלה - בוודאי שלא צקצקנים, צדקנים וטהרנים. ההתרסקות הכלכלית ופשיטת הרגל הערכית שלמעשה הובילו לחיסולו של “מעריב” במתכונתו הקודמת לפני כמה שנים - עד שהגיעה קבוצת הג’רוזלם פוסט והצילה אותו מכליה ומשקיעה אל ערימות האבק בארכיונים - מחייבות אותנו לפעול במסגרת מפוכחת ומציאותית כדי למנוע פיטורי עובדים וקריסת משפחות, כפי שקרה בגלגולים הקודמים של הארגון.
עם זאת, הצלחנו לגייס את מיטב הכותבים בישראל ל”מעריב” החדש, שמעניק בשנים האחרונות חוויית קריאה ייחודית ואיכותית במפת התקשורת הישראלית היום – מגוונת, פלורליסטית ונטולת קיבעון מחשבתי.
היום, בשנת 2018, אנחנו גאים להצהיר ש”מעריב” החדש מגשים את חזונו העיתונאי של מייסדו ד”ר קרליבך, כפי שבא לידי ביטוי במאמר שכתב ב־15 בפברואר 1948, היום שבו פרש מ”ידיעות אחרונות” והשיק עיתון חדש שמלווה את המדינה מאז הקמתה ועד היום. אחרי 70 השנים הראשונות אפשר לומר על “מעריב” בלב שלם ובגו זקוף: זוהי רק ההתחלה.