לפני קצת יותר מ־30 שנה התרסק, לילה אחד, מסוק קוברה במימי הכנרת, באזור בוצי שהגישה אליו לא פשוטה. טייסי המסוק שהתרסק והתהפך נפגעו באורח קשה ואנוש. מחלציהם, טייסי מסוק שני במבנה, הצילו את חייהם. השניים לא רק התרסקו, אלא גם טבעו ושאפו תערובת של בוץ ומים לריאות. הטייסים המחלצים נהגו ביצירתיות, בנחישות ובגבורה כדי להוציא את חבריהם מהבוץ.



לאחר מאמצי החייאה ושיקום ארוך, חזרו השניים לחייהם. מי שפוגש אותם היום לא יכול לנחש שפעם היו בסכנת חיים כה גדולה. הסיפור הופך אפילו יותר דרמטי כשמתברר שאחד משני המחלצים הוא בנה של אישיות פוליטית בכירה, שהלכה לעולמה בינתיים.



יש בסיפור הזה כל מה שהציבור הישראלי אוהב וצריך כדי לחוש גאווה גדולה בחיילים ובטייסים שלו: סכנה, גבורה, הצלה, נס רפואי, בן של סלבריטי וסוף טוב. ולמרות זאת, אני מרשה לעצמי לקבוע שכמעט אף אחד מבין קוראי שורות אלה לא שמע עליו. חודשים לאחר התקרית, כשהטייסים כבר יצאו מבית החולים, והתחקירים בחיל האוויר הסתיימו, פורסמה ידיעת צד, ללא שמות מלאים ובלי פרטים פיקנטיים. אינפורמטיביות יבשה באחד העיתונים היומיים.



נכון, תחום הדוברות, אפילו בצה"ל, וגם הציבור הישראלי התפתחו, בגרו והפכו למתוחכמים יותר. ועדיין אין הסבר מניח את הדעת לפער הבלתי נתפס בין אז להיום - לחגיגת יחסי הציבור המגוחכת שרקח צה"ל, שכמעט כל אמצעי התקשורת השתתפו בה, סביב אירוע חדירת המל"ט האיראני ונטישת המטוס לפני כשבוע. זה אירוע נדיר. אבל יממה אחרי התקרית קמנו כולנו לכותרות דרמטיות של שחזור הפלת המל"ט: "עקבנו אחריו - והפלנו אותו". וואו. הציטוט המובן מאליו הזה זכה לכותרות ולאזכורים בכל מקום.



עוד יממה חלפה, והתעוררנו לכותרות מתוזמנות על ביקורו של מפקד חיל האוויר אצל הטייסים הפצועים. יותר מובן מאליו מכל אלה - אין. אפשר להבין אם חיל האוויר רוצה לטשטש את מה שלפי התחקיר הראשוני, נראה כמו תקלה מבצעית חמורה, אבל אי אפשר לעשות מזה בדיחה. הזרמת החומרים הלא דרמטיים הללו לתקשורת באריזה כה בומבסטית מעוררת שאלות אמיתיות בנוגע למטרות ולשיקול הדעת של צה"ל במקרה הזה. כל זאת בסתירה משונה להתנהלות המבצעית השקולה ומשרת הביטחון, דווקא מתוך שתיקת גורמי צה"ל הרשמיים, לכל אורך סוף השבוע המתוח בצפון. שתיקה היא כוח, וגם העם מושפע ממנה, אולי אף יותר מאורגזמה לאומית חסרת פרופורציות.



אחרי הכל, אנו יודעים שיש הרבה במה להתגאות ומבינים שבעצם נטישת המטוס הייתה כאן תקלה. את ההערכה העצומה לצה"ל, בייחוד בימי מתח ביטחוני, ובוודאי לחיל האוויר - גם תקלה לא תקלקל. דווקא ברברת חסרת תוכן היא שעלולה לעשות זאת. גם התקשורת התגלתה כאן בעליבותה. לא כל הודעת יחסי ציבור שמועברת צריכה להתפרסם, ודאי שלא בעוצמה כה גדולה. האחריות שלנו היא כלפי הצרכנים, לא כלפי היחצנים, גם לא אלה של צה"ל.



אז אולי לא צריך לחזור למדיניות השתיקה המוחלטת של לפני 30 שנה, אבל לכל הנוגעים בדבר כדאי בכל זאת לחזור קצת אחורה ולאמץ מפעם כמה אלמנטים חשובים. למתינות, לפעמים, יש עוצמה אדירה. 



הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל