בתוך כור ההיתוך של החברה הישראלית נוצרו ברבות השנים איים של התבדלות, של ריחוק ושל אובדן המכנה המשותף. אלפי יהודים, ישראלים צעירים, חרדים, חיים בבועה המנותקת כמעט לחלוטין מההוויה הישראלית. ובמקום שאין מפגש, חיכוך בלימודים, בצבא, בעבודה משותפת - הנתק הופך לקרע.
מה מביא יהודי, ישראלי, שומר מצוות ותורה, לראות בחייל צה״ל אויב? מדוע הגענו למצב שבו מדי צבא הגנה לישראל מעוררים יצרים אפלים של שנאה ואלימות? לפני למעלה מ־15 שנה התחיל "ניסוי" שכלל עשרות בודדות של צעירים מקרב האוכלוסייה החרדית שהתגייסו לצה״ל במסגרת ייחודית. ניסיון שלמרות התנגדות גדולה הלך וצבר תאוצה, ומעשרות בודדות הגיע לממדים של מאות ואלפי צעירים חרדים במדים, משרתים בצבא ההגנה לישראל כחיילים.
אני פגשתי אותם לפני כעשור בגדוד נצח יהודה, גדוד לוחם בחטיבת כפיר. זיהיתי כמעט מיד את הייחודיות. ראיתי פנים צעירות, אומנם עטויות זקן, אבל של חיילים מן המניין. נוצרה בועה חדשה שבה המשותף גדול מהשונה. המטרה דומה, יש כבוד הדדי, מטען החוויות ותהליך הסוציאליזציה חזקים מהמפריד.
ראיתי אותם בשגרה, באימונים ובפעילות מבצעית. מבעד למדים, אפוד הקרב, הקסדה והנשק הם לא היו שונים משאר הגדודים. רק בסיום תרגיל גדודי או טקס פרצה שירה גדולה של "אני מאמין". דאגנו, המפקדים - בשיח, ברתימה, בהסברים - ששירת ההמנון הלאומי התקווה תחתום כל אירוע.
אהבתי לדבר אל הגדוד, הם ידעו בצורה ייחודית להקשיב. שותים בצמא כפרט וכקבוצה פרגון ואהבה ומחזירים חום בענק. ידענו בהדרגתיות ליצור תהליך של רתימה, לא התפשרנו על הדרישות, הנורמות והערכים של צבא, של לוחמים. והפלא ופלא, ההדדיות נוצרה. הגדוד השתתף בכל תרגיל חטיבתי, חיילי הגדוד ישבו בכל כנס ועצרת חטיבתית, המפקדים השתלבו ולא רק במסגרת ייחודית. מדובר במיקרו־קוסמוס בחטיבת כפיר שבו חיים יחד דתיים וחילונים, נשים וגברים, ציונים־דתיים ובני קיבוצים. בדיוק מה שצה״ל עשה ככור ההיתוך בחברה הישראלית מקום המדינה.
יש שבוחרים, גם פה, להצביע על ההבדלים, על הסייגים. "הם לא בדיוק חרדים", "זה גדוד נטול נשים" - הם אומרים עליהם. אני בחרתי אז ובוחר היום לצפות בהשתאות על התהליך: מה נכנס בשערי הבקו"ם ובבסיס האימונים החטיבתי, ומה יוצא אחרי שנתיים של שירות כלוחמים. במקרה זה, אנשים טובים יותר, יצרניים, סובלניים.
לא טבעי מה שמנסים הקיצוניים במגזר החרדי לעשות. כמו במשל המערה של אפלטון, מציאות של בערות משרתת גורמים כאלה ואחרים, והשונה שיצא מהבועה מסכן אותם ונמצא בעצמו בסכנה מתמדת. נוצרה אלטרנטיבה לבחור צעיר במגזר החרדי, וזה כנראה מפחיד אותם. אלטרנטיבה שלא נולדה בכפייה או מכוח חוק אלא בשיח, ברתימה ובהתפשטות "השמועה".
כל שנה יוצאים מהגדוד וממסגרות אחרות בצה"ל מאות צעירים שחוו משהו אחר. צעירים שלמדו שניתן להגיע להגשמה עצמית וקבוצתית, שלעבודה קשה יש תמורה, שהשקעה נושאת פירות, שללמוד ניתן גם בעשייה, שהתפתחות תוך שמירת הצביון אפשרית. צעירים חרדים שמוכיחים כי אפשר אחרת. למדו ומלמדים כי אחיהם ואחיותיהם החילונים הם אחים.
הכותב שירת כמפקד חטיבת כפיר וכמפקד האוגדה שלה שייכת החטיבה.
הביא לפרסום: טל לב־רם