יום האשה הוא הזדמנות להאיר בזרקור את הצדדים הפחות מוכרים אך חשובים של זכויות נשים בישראל וקידום השוויון המגדרי, דווקא בדיני משפחה. בשנה החולפת התרחשו שני תהליכים לקידום זכויותיהם של הגברים. דוגמה בולטת היא בנושא מזונות ילדים, כשביהמ"ש העליון קבע בפס"ד תקדימי לגבי ילדים בגילאי 6-15 שיש לנקוט בשוויון מלא בין ההורים כששכרם דומה והילדים במשמורת משותפת.



עוד דוגמה היא המשמורת  והסדרי-ראיה, כשביהמ"ש ושירותי הרווחה מתעלמים לעתים מחזקת הגיל הרך ואפילו מהעובדה שהאם היתה ההורה העיקרי בחיי הילדים ערב הסכסוך ונותנים משמורת משותפת או חלוקת זמנים כמעט שוויונית לכל אב דורש. מתהליכים אלו ניתן היה להסיק שקודם היתה אפליה לטובת נשים בדיני משפחה, אך המצב הרבה יותר סבוך, ורק מראה כיצד מצבן של נשים בישראל, הוא מורכב ובהחלט לא פשוט.



היסטורית נקודת המוצא של זכויות נשים מאז קום המדינה היתה בעייתית. נשים סבלו מאפליה הן משפטית והן סוציו-אקונומית. במשך שנים חל הדין האישי בסוגיות השונות שמקנה עדיפות מסוימת  לגברים, כמו בדיני גירושין, דיני רכוש, דיני משמורת ועוד, אך לאורך השנים המחוקק וביהמ"ש העליון החדירו עקרונות של שוויון לאספקטים רבים ואכן בתחומים רבים נשים השיגו הישגים משמעותיים. לדוגמה, נשים זכו לשוויון בדיני משמורת (בחוק שיווי זכויות האשה ב-1951) ואף לעדיפות מסוימת ע"י חזקת הגיל הרך (ב-1962), וכן נחקקו חוקים לגבי סרבנות-גט כולל סנקציות.

שיא ההישגים של זכויות נשים הוא חזקת השיתוף שנקבעה ע"י בתיהמ"ש ולאחר מכן חוק יחסי-ממון שהכירו בזכות נשים במחצית הרכוש שנצבר במהלך הנישואין. אולם, למרות מה שניתן לחשוב עדיין מצבן של נשים בעייתי וההתפתחויות של השנה האחרונה של "שוויון במשמורת" ו"שוויון במזונות"  רק מוסיפות ומחריפות את הבעייתיות. 


היום כמעט ולא ניתן להתנגד לחלוקת זמנים שווה של שני ההורים עם הילדים. בתיהמ"ש ושירותי הרווחה מחליטים וממליצים כעניין שבשגרה על חלוקה זמנים שוויונית או כמעט שוויונית ויש התעלמות מחזקת הגיל הרך, למרות שהחוק לא בוטל. ישנה גם התעלמות מסוימת מהעבר, כולל מהשאלה מי היה ההורה העיקרי עד הסכסוך, כלומר שגם אם בעבר האבא טיפל פחות בילדים, הרי עם הגירושין נוצר "מצב חדש" וזכותו לקחת אותם חצי מהזמן. במקרים רבים התחושה הינה כי מתייחסים לילדים כאל "נכס" שיש לחלקו בין ההורים בחלקים שווים.

גם כשהאב עובד בחו"ל התקבלו החלטות לפיהן בזמן שהוא בחו"ל הוא "זכאי" להשאיר את הילדים עם משפחתו או עם חבריו במקום שהילדים יהיו עם האם. בעיה קשה הינה שלא תמיד בוחנים לאורך זמן את המימוש בפועל של הדרישה לחלוקת זמנים שוויונית עם הילדים ולכן עלול להיווצר מצב שבו נקבעה משמורת משותפת או חלוקת זמניים כמעט שוויונית אבל בפועל רוב הזמן הילדים עדיין עם מי שהיה ההורה העיקרי בחייהם – לרוב האם.

אותם הדברים נכונים גם בעניין המזונות. פסק הדין התקדימי של ביהמ"ש העליון למרות שהינו מוצדק מאד לגופו, הביא להפחתה דרמטית של הסכומים שמקבלות אמהות עבור הילדים וזאת גם במקרים שבהם הילדים מתחת לגיל 6 או במקרים שבהם אין משמורת משותפת או הכנסות שוות וגם כשהאב משתכר סכומים גבוהים או בעל רכוש נכבד. למרות שפסה"ד קבע שמעבר לשוויון פורמלי בין אבות לאימהות יש לפסוק מעתה את מלוא הצרכים כולל מותרות, בתיהמ"ש ועו"ד לעתים מתעלמים מכך, דבר המביא להפחתת המזונות ולהרחבת בעיית העוני של נשים וילדים.

גם בחלוקת הרכוש נשים לעתים מצויות בנחיתות. אמנם נשים זכאיות לקבל חצי מהרכוש אולם קיימים מקרים שבהם אין להן  יכולת כלכלית לנהל את ההליכים משום שהבעל מסרב לתת להן את חלקן ברכוש וגורר אותן להליכים ארוכים ויקרים במטרה להתישן. לעתים מזומנות בתיהמ"ש מסרבים לבקשות לחלוקת כספים נזילים באופן שיאפשר לנהל את ההליכים בתנאי שוויון.

נשים שהיו תלויות כלכלית בבעל במהלך הנישואין לעתים אינן מקבלות מזונות אפילו עד סיום ההליכים דבר המקשה עליהן לשרוד כלכלית בתנאי מאבק משפטי ארוך ומתיש. בתיהמ"ש לעתים פוסקים סכומים נמוכים בסוף ההליכים עבור הוצאות משפט ולכן מעודדים בעקיפין התשה של הצד החזק את הצד החלש (לרוב האשה). 
 
מה טומן בחובו העתיד לנשים? בסופו של דבר נקווה שהמצב ישתפר. כפי שבעבר בתי המשפט והמחוקק הביאו להתפתחויות דרמטיות כגון חוק שיווי זכויות האשה, חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון, כך אנחנו מאמינים שהתובנות לגבי הבעייתיות מבחינת נשים תחלחל ותביא לתיקונים הנחוצים.