זה זמן מה לא קראתי מאמר רדוד, שטחי, עלוב וחסר דיוק כמו ה"מאמר" של דרור רפאל על יהורם גאון בגיליון המוסף מהשבוע שעבר (2.3).
קצפו של רפאל יצא לאחר האמירה לכאורה של גאון ביחס לעד המדינה שלמה פילבר, "למלשינים אל תהי תקווה". כבר בתחילה אבקש לציין כי אינני נמנה עם תומכיו של בנימין נתניהו וסבור שיש לאפשר למערכות החוק והמשפט, שלעתים גם בהן לצערי מתגלים פגמים חמורים הדורשים טיפול, לסיים את עבודתן בהצלחה.
רפאל במאמרו משקף נטייה הקיימת אצל רבים מאנשי התקשורת בישראל: הציניות, ההתנשאות, ההעלבה והשיסוי הם כלים לגיטימיים נגד אנשים שחושבים אחרת. הם כותבים זה לזה וזה על זה כדי לקבל מחמאות כמו "כתבת מדהים" או "מסכים איתך בכל מילה". כמה קלה מלאכתם של אלה המשמיעים דברי נוחות לאוזני חבריהם. וכמה מטופשת וחסרת תכלית היא.
לו היה מר רפאל קורא ולומד בטרם כתב את דברי הבלע פרי עטו, היה מגלה שהחוק עצמו בסעיף 54א (א) לפקודת הראיות אומר על עד מדינה: "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה, לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה".
מדינות רבות נמנעות מחתימת הסכמי עד מדינה ומסתייעות בכלי הזה רק לאחר שרשויות אכיפת החוק מיצו את כל אפיקי החקירה האחרים. זוהי ברירת מחדל. במילים אחרות, שימוש בעדי מדינה הוא דבר גנאי, בעיקר בגלל היותם עבריינים פליליים בעצמם שאינם באים על עונשם ואף מקבלים טובות הנאה כדי להפליל את חבריהם עד לאחרונה. וזוהי עמדת המשפט. בית המשפט העליון התייחס לא פעם בסלידה ובשאט נפש לתופעה הזו.
אבל את מר רפאל זה לא מעניין. עכשיו צריך להרוג ולאבד. להטיל דופי. "להסיר מסיכות". להיות נחרץ נגד אדם שחושב אחרת ממנו גם אם הוא סמל. עוד תקלה של אנשי תקשורת למיניהם שידם קלה על ההדק ועכשיו צריך לכתוב "כדי לקבל מחמאות מהחברים שלי (ואין לי ספק שמאז כתיבת המאמר הוא מקבל תגובות ליטוף שגורמות לו הנאה)".
ואיך הוא תוקף את יהורם גאון? הוא לא מתמודד עם התוכן ועם העמדה שלו. הוא אומר עליו את הדברים הבאים: גאון מקפיד על עברית נכונה. הבנתם? הקפדה על עברית נכונה היא ביקורת. הוא מלין על כך שיהורם גאון הירושלמי בעצם גר ברמת השרון (ליהורם גאון יש בית גם בירושלים), אבל פתאום זכותו של אדם לשנות מקום מגורים מצדיקה ביקורת. הוא לא אוהב את המשחק של יהורם גאון. זה מוגזם מדי לטעמו הסגפני והאיכותי בראותו את עצמו.
מוזר, בזמן כתיבת המאמר אני נזכר בכמה מבוכות תקשורתיות גדולות שהיו לאיש הזה בגלל אותה האשמה של הגזמה וגרנדיוזיות. אבל האמת אחרת לחלוטין. יהורם גאון ממלא אולמות כמעט מדי ערב. בכל הארץ. לאורכה ולרוחבה. שוב ושוב.
רפאל מתייחס גם לביקורת שהשמיע גאון בשעתו על המוזיקה המזרחית. ביקורת לגיטימית ומקצועית. האם אלה שעיניים להם לא רואים את השטחיות באזורים מסוימים של המוזיקה המזרחית? אני מוצא הנאה בקרב יוצרים מזרחים מעולים ומוצא מבוכה אצל אחרים. לגיטימי.
והוא תוקף את יהורם גאון על שלא גיוון מספיק את המוזיקה שלו. פתאום הוא מדבר בשבח הגיוון. שיקרא את נימוקי הוועדה שהעניקה ליהורם גאון את פרס ישראל. שיקרא את הביקורות לאורך עשרות שנים של מבקרי מוזיקה וקולנוע על יהורם גאון (כן, היו גם ביקורות שליליות. כנהוג כלפי כל אחד. אבל היו ביקורות איכות של גדולי המבקרים והעוקבים אחר עולמות התוכן הללו). למר רפאל זה לא משנה. עכשיו זמן שפיכת הדם.
קשוט עצמך תחילה, מר רפאל. יהורם גאון הוא אחת מדמויות המופת שגידלה ארצנו. איש אמת וחסד. מי שמכיר אותו יודע עד כמה צניעות ודרך ארץ וחברות אמת ונתינה וחסד מאפיינים אותו. נכון, לעתים הוא נוקט עמדות שלא קל לשמוע. לעתים הוא אומר דברים שהאוזן מתגרדת כשהם נאמרים. אבל מכאן ועד להסרת המסיכה והשחרת שמו ותרומתו ברבים - רחוקה הדרך.
לצערי, אנחנו חברה שבניה הורגים זה את זה. משמיצה, מעליבה ופוגעת. ככה לא יוצרים חברת איכות חיובית וקהילה תומכת. ככה יוצרים ריב, מדון וחברה משוסעת. יש מקום לוויכוח, להטלת ספק, לדיון, לבירור עמדות ומחלוקות. אבל לא כך. יש מקום להעביר ביקורת על דעה שונה ומנוגדת. אבל זה קל מאוד לקחת אדם שחושב אחרת ממך ולהרוג אותו. בקולמוס. אשרינו שיש לנו יהורם גאון. ואני מאחל לו ולכולנו עוד שנים רבות של יצירה ועשייה פורה ומהנה.