קהילת רוכבי האופניים חווה ימים מהולים בין עצב לשמחה. מהצד האחד, רוכבים כמו גיא שגיב מציבים את דגל המדינה בתחרויות הגדולות בעולם. במאי, יוזנק מירושלים הג'ירו ד'איטליה, אחת התחרויות הגדולות בעולם. אך מהצד השני, קהילתנו ספגה שורת אבידות קשות. בשבוע שעבר איבדנו את יהודה קושניר (בן 50 בלכתו), ואתמול, בעת שהתקיים מרוץ לזכר כתריאל טוסיאנו, אותו איבדנו לפני פחות מחצי שנה, הגיעה ההודעה על פגיעתו של רוכב בן 70 בתאונת "פגע וברח", בה נבדק החשד כי הפוגע נהג תחת השפעת אלכוהול.
כל תאונה שכזו מעוררת מחדש את השאלה עתיקת היומין, האם בכלל יש מקום בכבישינו לרוכבי האופניים? ובכן, כמו שאף אחד אינו מפקפק בדבר מקומן של משאיות בכבישים, גם לאחר תאונות וגם כשהן מעכבות אותנו במעלה הגבעה הקרובה למחוז חפצנו, אין לפקפק גם במקומם של רוכבי האופניים.
כמובן שגם למטבע זה יש שני צדדים. אנו, רוכבי האופניים, צריכים להיות מחויבים להשתלב בתנועה תוך גרימת ההפרעה המינימלית האפשרית. אבל חשוב לי להדגיש כי מנקודת מבטי, עצם עליית השאלה המקוממת על מקומם של רוכבי האופניים בכבישים, מדגישה את אחת הבעיות הגדולות שלנו כחברה: התעלמות מהאחר במקרה האופטימי, ורמיסתו במקרה אופטימי פחות.
התעלמות זו גם מאפשרת לחלקנו לאחוז בהגה גם כשאיננו כשירים - מבושמים, תחת השפעת סמים, לאחר משמרות לילה מתישות. נהגים כאלה מייצגים גם אחוז ניכר מהפוגעים ברוכבי האופניים המקצועיים, אך כמובן לא רק בהם. לכן, בפעם הבאה לפני שאתם יוצאים לבילוי, תחשבו היטב אם הייתם רוצים בסביבת משפחתכם נהגים כמו שאתם מתעתדים להיות בדרך חזרה לביתכם.
הכותב הוא מאמן נבחרת ישראל לנשים באופני כביש ואלוף ישראל לשעבר ברכיבה על אופני כביש