על אף העובדה שאנשים עם הפרעות נפשיות מעורבים לפעמים במעשי אלימות, הקשר בין אלימות להפרעות נפשיות מורכב ושונה ממה שהציבור בדרך כלל מאמין בו. הסטטיסטיקה על פשעים אלימים מראה לנו שאנשים עם הפרעות נפשיות מהווים רק אחוז מזערי מכלל עברייני האלימות. למעשה, הוכח כי כדי למנוע רצח אחד מידי זר צריך לעצור 35 אלף אנשים עם סכיזופרניה שהוערכו כמהווים סיכון גבוה לאלימות. נתון כזה סותר את הסברה שאנשים עם הפרעות נפשיות מהווים סכנה לחברה.
האמת המדויקת יותר היא שאנשים עם תחלואה נפשית נוטים יותר לפגוע בעצמם מאשר באנשים אחרים, ונמצאים בסיכון גבוה יותר ליפול קורבן לאלימות בעצמם, בהשוואה לאוכלוסייה הבריאה. למעשה, 96% ממקרי האלימות בחברה מקורם דווקא באוכלוסייה הכללית ולא באוכלוסיית חולי הנפש, היות שרק 4% מהאלימות בחברה מיוחסת לאנשים עם תחלואה נפשית. אומנם יש לאדם במצב פסיכוטי סוער, או למי שאובחן כלוקה בהפרעת אישיות אנטי־סוציאלית, הסתברות סטטיסטית גבוהה יותר להיות אלים מאדם בריא, אבל רוב האלימות הזאת באה לביטוי בתחילת האשפוז הפסיכיאטרי או בין כותלי בית הכלא.
יתרה מזו, הגורמים המנבאים אלימות אצל נפגעי נפש אינם קשורים כלל לאבחנה שלהם וכוללים: גיל ומין, היסטוריה של אלימות קודמת, היסטוריה של מעצרים, רקע של התעללות גופנית בילדות, נסיבות חיים כמו משבר גירושין או פיטורים, או חוויית איום מידי אדם אחר. למעשה, גורם חשוב בניבוי אלימות - בין באוכלוסייה הכללית ובין בקרב נפגעי נפש - הוא השימוש באלכוהול או בסמים. שימוש בחומרים משני תודעה הוא גורם קריטי בליבוי אלימות בכלל ובליבוי אלימות באוכלוסייה פסיכיאטרית בפרט.
לסיכום, בעיות נפשיות לבדן אינן מנבאות התנהגות אלימה. אי לכך יש להיזהר מסטיגמטיזציה גורפת של ציבור נפגעי הנפש. ציבור זה חשוף דיו ללעג, לבריונות, לאפליה ולנידוי – תגובות המהוות אלימות חברתית, הפוגעת בכבודם.
הכותב הוא פסיכולוג קליני בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה