בהיותי פעילה בנושא זכויות היהודים יוצאי ארצות ערב, נכחתי לאחרונה בטקס חלוקת פרסי ראש הממשלה לחוקרים ישראלים בנושאי תרבות והיסטוריה של יהודי ארצות ערב. הטקס שהתקיים ברוב הוד והדר במשרד החוץ בירושלים היה בחסות השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שמעוררת הערכה על פועלה בקידום המורשת היהודית של יהודים יוצאי ארצות ערב.
אך לצד נושא זה, שהוא בעיני יותר ממחצית העם בישראל נושא ליבה שלא ניתן לו את מקומו הראוי בתוכניות הלימוד, נדהמתי מהרעיון לארח שני נגנים, האחד על קאנון והשני על עוד, שהנעימו לקהל הרב שבא לחגוג בעזרת יצירות ערביות קאנוניות כמו של הדיווה המצרייה אום כולתום. זאת במקום הפסנתר שעומד בדרך כלל במקום. במהלך הטקס התבשרנו על מהלך חשוב לעידוד חוקרים צעירים לחקור את המורשת היהודית עתיקת היומין בארצות האסלאם, כמו גם על הסכם שנחתם עם ארכיון שפילברג להנצחת עדויות של יהודים שמוצאם בארצות אלה, בדומה לפרויקט שנעשה על ניצולי השואה.
המשכתי לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, ליום עיון לזכרו של פרופ’ שמואל מורה, חתן פרס ישראל בספרות ערבית, שהותיר לעולם הערבי מחקרים נפלאים על השירה והספרות הערבית, אשר בחלקם תורגמו לשפות רבות, בכללן סינית. האיש הצבעוני, יליד עיראק, שהלך לעולמו בפתאומיות בספטמבר האחרון, הניח יסודות חשובים בדו־שיח עם השכנים, אך נשאר כמעט אלמוני מחוץ לכותלי האקדמיה בישראל. למזלי, כחובבת מוזיקה ערבית ומייסדת עמותת “קאנון" לקידום מוזיקה יהודית עיראקית, אחרי נפילת סדאם חוסיין ב־2003, הגעתי לאתנחתה המוזיקלית בבית מאירסדורף, שבה השתתפו שני מוזיקאים מוכשרים. האחד הוא אלי אביכזר על קאנון והשני הוא אריאל כהן, המנהל המוזיקלי המוכשר של “פירקת אלנור" למוזיקה ערבית קלאסית, שהפעם תופף ושר במבטא ערבי צלול שירים עיראקיים.
שני המוזיקאים, ממוצא מרוקאי, הם מעמודי התווך של המוזיקה הערבית ומוזיקת הפיוט, שנשענת לא מעט על המוזיקה הערבית הקלאסית, שאותה הכשיר בזמנו הרב המנוח עובדיה יוסף. הרב עובדיה הרי הכיר את המוזיקה של מוחמד עבד אל־והאב ואום כולתום במהלך שירותו כרב צעיר במצרים לפני קום המדינה.
אינני יכולה לתאר את התחושה שפיעמה בי באותו יום שבו ניתנה נוכחות מרכזית למוזיקה הערבית בלב לבם של מעוזים רשמיים ישראליים. זו עדות לשינוי הדרמטי שחל בתודעה הציבורית בכל הקשור למוזיקה ערבית, שחלקים מעדיפים לעטוף אותה בביטוי ניטרלי יותר כ"מוזיקת עולם"; זו שהייתה המוזיקה של האויב שלנו בתחילת קום המדינה, אך באופן פרדוקסלי נהנה ממנה חלק גדול בציבור היהודי שהגיע לארץ מעיראק, מצרים, סוריה ועוד. לא רק שהמוזיקה הזו פרצה מהשוליים של הסצינה המוזיקלית בישראל לכיוון הזרם המרכזי, אלא אף יצרה סינרגיה נפלאה עם מוזיקה מערבית. די להזכיר את האלבום “דודו טסה והכוויתים" כדי להבין את המשמעות של תהליך זה, שהוא לא פחות מרעידת אדמה תרבותית בשטח שהיה בלעדי לסוג מוזיקה אחד לפני כמה עשורים.
העושר המוזיקלי המגוון שהגענו אליו בשנים האחרונות רשם הצלחה מסחררת, שלעתים זוכה להערכה ואף קנאה בארצות אויב. קבלת סוגים שונים של מוזיקה תביא בסופו של דבר להבנה יותר עמוקה והערכה של התרבות של האחר, שאיתו אנחנו חותרים לעשות שלום. שלום עם האנשים הפשוטים שכל המזון הרוחני שלהם נמצא במוזיקה הזו.
הכותבת היא עיתונאית ובלוגרית ישראלית הכותבת באתרי חדשות ערביים