האווירה המנומנמת של פרק המגזין במהדורת "החדשות", לא רמזה על ניסיון חיסול פוליטי, אבל זה בדיוק מה שראינו בערב שבת. תוך 40 שניות, משה קלוגהפט הצליח לשגר חץ מטאפורי שאת תוצאותיו עדיין קשה לאמוד. אך בניגוד למה שנראה על פניו, מטרת החיסול לא הייתה יו"רית מרצ הטרייה תמר זנדברג, אלא מרצ כולה. אם המטרה הייתה אכן זנדברג, אותה התוכנית לא הייתה משודרת בשבת בערב, אלא ברביעי, רגע לפני ש-17 אלף מתפקדי ומתפקדות המפלגה יצאו לקלפיות ובחרו ביו"רית החדשה ברוב מרשים של 71% מול 28% שקיבל יריבה העיקרי בבחירות, יו"ר שלום עכשיו לשעבר אבי בוסקילה. פרט זה מוציא גם את בוסקילה מרשימת החשודים בהזמנת החיסול, בכוללת בשלב זה את כמעט כל המעורבים במפלגה בשנים האחרונות, למעט זנדברג עצמה כמובן.
על פניו נראה שמדובר היה במלכודת מתוכננת מראש, והשאלה העיקרית שנשמעת במסדרונות הווירטואליים של המפלגה בפייסבוק היא מי הניח את אותה המלכודת. החשוד המיידי הוא כמובן, קלוגהפט עצמו, יועץ התקשורת הימני בוודאי יושב בשעות אלה בביתו בגבעת שמואל ומחכך ידיו בהנאה אל מול הסערה התקשורתית שיצר והנזק שגרם שוב, כמו בקמפיינים שערך בצד הימני של המפה הפוליטית, לשמאל הישראלי. אך הוא לא החשוד היחידי. שש השנים האחרונות במרצ היו שנים של מאבק פנימי, מכוער וחסר מעצורים שהיה ברובו נסתר מעין הציבור. יו"רית המפלגה הקודמת זהבה גלאון ויו"ר הסיעה אילן גילאון, ובעיקר מחנותיהם, יועציהם ותומכיהם, קיימו מלחמת צללים עקובה מדם מהיום בו הודיע חבר הכנסת לשעבר חיים אורון על פרישתו מתפקיד היו"ר.
הנקמה האחרונה של היו"רית הפגועה?
בסופה של התחרות ניצחה גלאון, שייצגה את הזרם ה"ירוק" במפלגה, בהתמודדות על יו"ר המפלגה ברוב של 60% מול 36%, אך תומכיו של גילאון, שנודעו בשם "האדומים" בשל נטייתם הסוציאליסטית צופפו שורות, ופעלו לחזק את כוחו וכוחם במנגנוני המפלגה, בדגש על ארגוני הצעירים והנוער. לעומת אילן גילאון, שהוא אדם נוח לבריות, גלאון איבדה מהר מאוד תומכים רבים שעברו למי שנראתה כממשיכת דרכה, תמר זנדברג. יותר ויותר גלאון ראתה איך התמיכה הפנימית שלה במפלגה אוזלת והיא נותרת לבד מול מפלגה שבשלב זה נראתה ליו"רית שלה כאוייבת. אחרי הפרסום, פעילים רבים מהצד האדום של המפלגה תהו האם השליחות של קלוגהפט לא הייתה "המתנה" האחרונה שהשאירה היו"רית ליורשתה, נקמה במפלגה ש"בעטה אותה".
הנקמה האחרונה של היו"רית הפגועה?
בסופה של התחרות ניצחה גלאון, שייצגה את הזרם ה"ירוק" במפלגה, בהתמודדות על יו"ר המפלגה ברוב של 60% מול 36%, אך תומכיו של גילאון, שנודעו בשם "האדומים" בשל נטייתם הסוציאליסטית צופפו שורות, ופעלו לחזק את כוחו וכוחם במנגנוני המפלגה, בדגש על ארגוני הצעירים והנוער. לעומת אילן גילאון, שהוא אדם נוח לבריות, גלאון איבדה מהר מאוד תומכים רבים שעברו למי שנראתה כממשיכת דרכה, תמר זנדברג. יותר ויותר גלאון ראתה איך התמיכה הפנימית שלה במפלגה אוזלת והיא נותרת לבד מול מפלגה שבשלב זה נראתה ליו"רית שלה כאוייבת. אחרי הפרסום, פעילים רבים מהצד האדום של המפלגה תהו האם השליחות של קלוגהפט לא הייתה "המתנה" האחרונה שהשאירה היו"רית ליורשתה, נקמה במפלגה ש"בעטה אותה".
למרות שזנדברג עצמה לא חשודה במעורבות במהלך נגדה, הרבה ביקורת מופנית - ולא בלי צדק, כלפי היו"רית הטרייה, שעשתה בחוכמה שהוציאה הודעת התנצלות כנה וארוכה אל פעילי המפלגה, על מה שהיא הגדירה טעות בשיקול דעת, על שיתוף פעולה עם אחד מהאנשים שהובילו את קמפיין הכפשת השמאל בשיא הכוח, והפיכתו של צד פוליטי שלם בישראל למוקצה. בהודעת ההתנצלות לא התייחסה זנדברג להיבטים האחרים של הפרשה, כמו הספק שקר לעיתונאים או אף החשד שמדובר בעבירה על חוק מימון מפלגות, אך נראה שהדבר העיקרי שיידבק בה זה כתם התמימות. אם במילון הייתה הגדרה לטעות של טירונים, אז היא הייתה "פוליטיקאית מהשמאל שסומכת על קלוגהפט בחינם", אך זנדברג היא לא פוליטיקאית חדשה, היא מכהנת כחברת כנסת מטעם מרצ זה חמש שנים, ולפני כן הייתה חברת מועצת העיר תל אביב-יפו ויועצת פרלמנטרית של חה"כ רן כהן.
בסופו של יום סוער במפלגת השמאל, שאמנם מחזיקה בחמישה מנדטים, אך פעמים רבות רבה כאילו יש לה לפחות 50 חברי כנסת, נראה שתקוותיהם של רבים שחילופי הדורות במרצ עם היבחרה של זנדברג לראשות המפלגה יביאו, לפחות באופן זמני, לשקט פנימי ולסיום המלחמה הגושית במפלגה, בעיקר אחרי התייצבותם של כל חברי הכנסת של מרצ, למעט ח"כ עיסאווי פריג', מאחוריה במהלך הפריימריז, נכזבו מהר מהצפוי. וכל מה שנותר הוא אדם אחד שצופה מהצד בהנאה על מלכודת שהצליחה מעל למצופה.
הכותב הינו פעיל במפלגת מרצ ותמך במועמדותו של אבי בוסקילה בפריימריז האחרונים