גם להיות מגורשת וגם לאכול דגים מסריחים - זה גורלה של ממשלה שכל מה שהיא עושה לאחרונה מוכוון קלפי, קלפי, קלפי. כל סיפור "מסתנני העבודה" או "סרטן", בפי שרת התרבית הרעילה הזו, שהפכו ל"מהגרים" בחלקת הלשון המזלגית של נתניהו, הוא לא יותר מאשר קטטה פנים־קואליציונית בין הליכוד, ש"ס והבית היהודי. הקרב הוא על ייצוג הימין; והאמצעי הוא פריטה גסה על הסנטימנט של התושבים הדפוקים בדרום תל אביב ושאר אמוני טוהר הגזע.
יש בקוקטייל הרעיל הזה את כל מרכיבי ההפרדה בין חלקי העם, שבאמצעותם משסה ממשלת הימין את אלה באלה ולא רק נגד מבקשי המקלט: יש מרכיב של תסכול על מצבם של תושבי דרום תל אביב, דחייה כלפי מי שכביכול נחות מהם וחי בתוכם, שנאה לארגוני השמאל שמתנגדים לגירוש, הזרקת גאווה על עצם היותם יהודים ואפילו הגנה על תומתן של בנותיהם החסודות.
ברגע שבו החלו לעוף שמועות של הסכם סודי עם מדינות אפריקאיות, החלה חרושת חשדות, בהכירנו את האורח שבו חותמים באפריקה על הסכמים סודיים (אין לי מושג מי שילם למי וכמה), שהרי לא ניתן לחתום על עסקה חשאית מסוג זה בלי לשמן את הדרגים הגבוהים ביותר. אשמח לשמוע שמישהו יכחיש. בהכירנו את השלומיאליות הישראלית (או בלשון נתניהו: "יש הפתעות בחיים"), היה ברור שאם יצא משהו זה יהיה סירחון, וכך היה.
מי שבישרה לראשונה על כישלון מתווה המדינה השלישית הייתה הכתבת מיה איידן בערוץ 10. ושלא תהיה טעות: אומנם הממשלה הכניסה לעצמה את הגול העצמי הזה, אבל זה לא היה קורה ללא סיוע עקיף־תקיף של בג"ץ, וכמובן האו"ם, אתם יודעים, הארגון שתמך בהקמתה של מדינת ישראל ומשמש תפאורה למופע איראן־איראן־איראן השנתי של נתניהו. זה הארגון שאנחנו מחרימים את מוסדותיו כאשר אינם תומכים בכיבוש או בזכותנו להרוג את אויבינו, בלי לדקדק יותר מדי בזכויות אדם.
אבל כל אלה באמת רק ניצבים בהצגה האמיתית: נפתלי בנט, שנלחם על נפש מצביעיו, כבר הצהיר שמדובר בכניעה מוחלטת לשמאל. מי שחשב פעם להצביע ביבי, רומז בנט, שיחשוב פעמיים. פעם ביבי נכנע לשמאל ופעם אני הייתי מגרש אותם. עד כדי כך השלומיאליות והאטימות ניהלו את הבלגן, שהחלטת הגירוש הייתה אמורה לצאת לפועל בימים שלפני יום השואה. במקום לזכור ולא לשכוח - גרש ושכח.
אבל כידוע לכולם, לא אלמן ראש הממשלה. הרי אין לו שום בעיה לארגן לעצמו פליק־פלאק. כל כך קל לתפוס אותו בשקר על שקר, שחבל אפילו לעבור על הרשימה. כל כך קל לפוצץ את בועת ההבטחות שלו, כי ברור שכולן יופרו. הרי "לפעמים יש הפתעות", הוא תירץ. לא הפעם. הפעם הכתובת הייתה על הקיר.