שפי פז, אישה קשת יום מדרום ת"א, היא אשת השנה שלי לקראת יום העצמאות ה-70. היא דוגמה לא רק לאשה שלא מוכנה להיכנע למדינה שזנחה אותה לאנחות נוכח אלפי מסתננים פרועים שחיסלו את חדוות החיים שלה ושל תושבי דרום ת"א, שגם כך לא הייתה בשמיים, אלא בעיקר דוגמה למי שהחלה מסע ציבורי ותקשורתי מאפס וממשיכה אותו עד היום כאשר מאות אלפי אנשים לא יכולים שלא לדעת מיהי, גם כאשר הם מאוד משתדלים לא לדעת.
איזה חוסן נפשי יש לשפי פז, איזה כישורים אישיים והתמדה היא הייתה צריכה לגלות כדי להביא את אסונם של המוחלשים לידיעת המדינה שהם אזרחיה; מדינה אטומה עם יותר מדי אזרחים פריבילגים, שמצקצקים בלשונם על זכויותיהם של כה רבים בעזה ובאריתראה - אבל רק לא על זכויות בני עמם המוחלשים, 10 דקות נסיעה מביתם הבטוח, שיוקר המחיה בו ידיר את המסתננים ממנו גם בעתיד. כך הם עשו עוד בימים שהגיעו לכאן אלה שריססו אותם ב-די.די.טי, אותם שלחו המתנשאים לדרום הרחוק, כדי שלא ייראו וכדי שלא יימצאו, כמו החמץ של פסח.
אף מסתנן לא יגיע לשום קיבוץ או מושב או בניין דירות בצפון ת"א כדי להקל על מצוקת הדרום תל-אביבים, כי זה לא קרה עד היום, מסיבות של יוקר מחיה וקירבה למקום עבודה. לכל אדם הגון זה ברור. המשמעות היא שסילוק רובם הגדול של המסתננים, שאין להם שום קשר למבקשי מקלט, היא מלאכה שעדיין יש לעשותה. אני מחזק את ידיהם של אזרחי ישראל הדרום תל אביבים במאבקם להחזרת חייהם לידיהם. שפי פז, את אישה מיוחדת. מחשבותיי ותקוותיי נתונות לך.
עלי והצליחי.
עלי והצליחי.