אני לא שונא זרים – אני אוהב יהודים. הייתי שם כשהתהום הזו נפערה. ישבנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שעות אין ספור כדי לבחון את נושא הישארותם של ילדי העובדים הזרים וטיפול הממשלה בנושא המסתננים. אסטרטגיית הטיפול שהתוויתי כשר הפנים הייתה של סור מרע – בניית גדר הפרדה בגבול עם מצרים ובניית מתקני שהייה לאלו שבדרך לכאן, שיגרמו להם לרצות לעזוב מרצון.
לא עוד מי שנכנס זוכה לעבודה ומשכורת הגדולה במאות אחוזים ממה שהוא יכול לקבל במולדתו. במקביל קבעתי כי יש לנקוט אופן של “עשה טוב”: שורת תיקוני חקיקה שיאפשרו לממשלה לפעול למיגור התופעה בטווח הקרוב והרחוק. חקיקה שפרשנותה איננה משתמעת לשתי פנים, אינה הססנית וכוללת את פסקת ההתגברות - כך שבג”ץ לא יוכל להתערב במדיניות בנושא כה רגיש.
תפקידה של הממשלה לדאוג לכך שחייהם של תושבי דרום תל אביב יהפכו לנורמליים ושפויים. לא ניתן להשלים עם מציאות שבה במדינת ישראל מסתננים חיים בגן עדן עלי אדמות והופכים את חיי תושביה היהודים של המדינה לגיהינום.
במדינות מוצאם באפריקה הם מרווחים 500 דולר בשנה. כאן בארץ המובטחת הם מקבלים יותר מכפליים בחודש אחד. עמדתי מאז נותרה עמדתי היום.
רק שבינתיים תחזיותי הרעות החלו מתממשות. מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם הישארותם של עשרות אלפי מסתננים שהגיעו לארץ בצורה בלתי חוקית בעליל.
את מה שהבנתי אז ונלחמתי עליו חרף מאבק ארגוני השמאל, שר הפנים הנוכחי ושאר ארגוני השמאל למיניהם לא מפנימים היום. גם נתניהו, שהבין וקיבל, היסס ולמזלנו חזר בו.
אי אפשר לשמור על המפעל הציוני ועל ביטחונם של ישראלים רבים בהיעדר מדיניות ברורה ולא הססנית. צריך להרחיב את מתקני השהייה ולהשאיר את המסתננים במתקנים אלו עד עזיבתם מרצון. והם יעזבו, כפי שעזבו מרצון אז. ומי שלא יעזוב, יגורש - בדיוק כפי שאני גירשתי אותם אז.
מדינת ישראל תאחד אותם עם משפחותיהם במדינות שלהם, לא כאן. במבחן סדרי העדיפויות אני מעדיף את ביטחונם של תושבי המדינה שלי ואת צביון המדינה היהודית על פני חיים בפחד של אזרחים רבים ועל פני הקמת משפחות של זרים המשתקעים כאן באופן לא חוקי.
אם לא נתעורר ונעצור את מחול השדים, לא אתפלא למצוא את המסתננים עם נציגות בכנסת וברשויות המקומיות בתוך שנים ספורות. אינני שונא אותם, אני בסך הכל אוהב את העם שלי.