כלי התקשורת עסקו השבוע רבות במתרחש ברצועת עזה: תיארנו את המצב הכלכלי הקשה, את התשתיות הרעועות, את הבעיות במגזרים השונים, את תחושת המצור והבידוד ואת פוטנציאל ההסלמה שמצב זה מגלם בתוכו. לנוכח מה שהתרחש ברצועה בסוף השבוע האחרון והעלייה במספר ניסיונות החדירה לשטח ישראל, ההפגנות העממיות במרחב הגדר, כמות הנפגעים ופוטנציאל הפיגועים הגובר; נראה כי אירועים אלו ימשיכו ללוות אותנו בשבועות הקרובים, והתקשורת תמשיך לעסוק בהם.
אלא שהעיסוק במתרחש ברצועת עזה מעמעם את תשומת הלב למתרחש אצל הפלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון. ברור כי מצבם טוב בצורה משמעותית מזה שבעזה ואינו בר השוואה בכלל, אך האם זהו המדד היחיד?
זאת ועוד: חלק מפעילות חמאס בתקופה האחרונה ששיאה - בשלב זה - מרד עממי נגד המצור ואתגור מרחב הגדר, נובע גם מצרכים פנים־פלסטיניים ומניסיון של תנועת חמאס לדבר עם הרשות על הגב של מדינת ישראל. כלומר, שחרור לחצים של האוכלוסייה בעזה, תוך הצגת מצג של עשייה ובמקביל ניסיון להפעיל לחץ על ישראל שתפעל בניגוד לרצון הרשות.
בהיבט המדיני, ההנהגה הפלסטינית מצויה במשבר מתמשך ובסוג של נקודת המתנה. המשא ומתן המדיני בינה ובין ישראל תקוע ואינו מתקדם, והמתווכים המסורתיים אינם מגלים עניין בסכסוך באותה עוצמה שגילו עד כה, כשמצרים, סעודיה ומדינות אירופה עסוקות כל אחת מהן בבעיותיה. ארה"ב ביצעה תפנית דרמטית ונתפסת על ידם כמוטה לטובת הצד הישראלי, ומעל הכל המאמץ הפלסטיני בזירה הבינלאומית לא צלח ולא שיפר את מעמדה של הרשות
ו/או את מצבה בשטח. בפועל, אין כיום מי שרוצה לדבר, אין על מה לדבר, ואין רעיון משמעותי שעליו ניתן להתדיין.
בהיבט הפנים־פלסטיני, ראש הרשות אבו מאזן כבר בן 83 (ולפי חלק מההערכות חולה), והמערכת הפוליטית נמצאת בתוך מאבק ירושה. עיקרו בשלב זה מתחת לפני השטח אך הוא חי ורוחש. טעות להתנבא מי יחליף את הראיס, אך נכון לדון בתרחישי החלפת השלטון, שאותם ניתן ככלל לחלק לשלושה תרחישים עיקריים: האופטימי, הפסימי ותרחיש הביניים.
מהלך העניינים האופטימי כולל החלפת שלטון תקינה, שבה מישהו ברוחו של אבו מאזן (דוגמת ראש הממשלה הפלסטיני, או ראש המודיעין הכללי) יחליף אותו וימשיך את המדיניות הנוכחית שאינה דוגלת באלימות אלא בפתרון דרך הזירה הבינלאומית והדיפלומטית.
התרחיש הפסימי מציג כאוס לנוכח הסתלקות המנהיג והשתלטות גורמים בעייתיים על השטח: הפת"ח או שלוחה של חמאס ביו"ש, ובעקבות זאת חזרה לדרך הטרור. האופציה השלישית היא תקופת מעבר שבה ישלוט מישהו מהמוזכרים לעיל או דמות חלשה שעליה יסכימו כל הצדדים, לתקופה קצובה בזמן. במהלכה תתארגן המערכת הפלסטינית לבחירות לקביעת המחליף.
הכל יכול לקרות, ואין ספק שהדבר משפיע גם על האוכלוסייה בשטח, שחוששת ליציבות השלטונית ולשבריריות המצב הכלכלי. שהרי קבוצת הייחוס המסורתית של הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון אינה תושבי הרצועה אלא תושבי מדינת ישראל, בדגש על ערביי ישראל. מול קבוצת ייחוס זו הפערים עצומים: בעוד שהתוצר הלאומי לנפש (GDP) בישראל עומד על כ־42 אלף דולר, בשטחי הרשות הפלסטינית הוא 2,500 דולר. רמת האבטלה בשטחים גבוהה משמעותית מזו שבישראל, ומרבית התקציב הפלסטיני בנוי על סיוע חוץ מהמדינות הסוניות ומהמדינות התורמות.
ההקלות השונות שבהן השתמשה ישראל בעבר - הסרת מחסומים, מתן אישורי מעבר והגדלת כמות אישורי העבודה בארץ - אינן אפקטיביות יותר והשפעתן על הרגעת השטח נמוכה משמעותית מזו שהייתה בעבר. לעומתן ההגבלות שמטילה ישראל הינן בעלות פוטנציאל רב יותר מאשר בעבר להתססת השטח. גם האירועים השונים - ההכרזה האמריקאית על מעבר השגרירות לירושלים, הגבלות התנועה שמוטלות על התושבים בחגי ישראל, החגיגות הראוותניות המתוכננות לרגל 70 שנה למדינה וגם כמות הנפגעים הגדולה בעזה - מקבלים משנה סיכון, ויש להם פוטנציאל הסלמה גדול.
מוכרחים ליצור תקווה
ומבעיה לפתרון. בהיבט הפנים־פלסטיני ובהתייחס למאבק הירושה הפנימי בזירה הפלסטינית הכי טוב לא להתערב. דבר אחד ברור: אם יש מועמד פוטנציאלי שמדינת ישראל מוטרדת ממנו, כדאי שתחבק אותו חיבוק דוב ותקרב אותו אליה, אז קרוב לוודאי שהתושבים לא ימהרו לבחור בו.
בהיבט הכלכלי יש להמשיך במגמה של פרויקטים במימון בינלאומי לשיפור התשתיות ביהודה ושומרון, בדגש על תשתיות הביוב והמים (המשפיעות גם על התשתיות בישראל), ועל מערכת החינוך והבריאות. במקביל יש להמשיך לשמר את העסקת הפועלים הפלסטינים בישראל כמנוע חשוב של הכלכלה הפלסטינית, ומתוך מאמץ שלא להעלות עוד את אחוזי האבטלה בשטח.
ובהיבט של איום הטרור, יש להגביר את המאמץ המודיעיני והמבצעי - גם דרך שיתוף פעולה עם מנגנוני הרשות - ולפעול מול מגוון הגורמים הסוררים בשטח, בדגש על פעילי תנועת חמאס ביהודה ושומרון והארגונים המזדהים איתם. יש "לכסח את הדשא" אפילו נמוך יותר מהנהוג כיום, תוך הקפדה על מספר נפגעים מצומצם במהלך המעצרים הללו, וזאת כדי לצמצם את הסיכון והאיום לרשות בתקופת המעבר. את כל זה יש לעשות במקביל לניתוק הזיקות וההשפעות ההדדיות אל מול המתרחש ברצועה.
ולבסוף, יש ליצור תקווה לפלסטינים. חזון וכיוון כלשהו לפתרון. מכיוון שרעיון שתי המדינות אינו רלוונטי יותר, נכון לייצר רעיונות אחרים שיחדשו את הדינמיקה בשטח ואולי יפתחו פתח של תקווה לערביי יהודה ושומרון.
ומילה על לוחות הזמנים: עד מתי אבו מאזן יהיה בשלטון, אף אחד לא יודע. כל טווח זמן מהיעלמות מהירה מחר בבוקר ועד המשך שלטון לשנה־שנתיים
הקרובות אפשרי. עם זאת, התקופה הקרובה רגישה מאוד. אנו ניצבים בפני תקופה בעלת פוטנציאל נפיצות גדול ומחויבים לערנות ולרגישות, תוך מעקב שוטף אחר המתרחש ביהודה ושומרון ובמקביל למגמות המתפתחות בעזה ובצפון.
הכותב כיהן כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין וכקצין מודיעין ראשי.