מי שראו באנטישמיות תופעה שראשיתה במסעי הצלב וסיומה באושוויץ טעו לשני הכיוונים. אנטישמיות לא החלה כתופעה אירופית, אלא כתופעה כלל עולמית שהתפתחה בתקופת העבדות במצרים ואולי אפילו בימי לבן הארמי שרדף אחר יעקב. היא גם לא הסתיימה בשואה, כפי שרבים הניחו שיקרה.
במציאות של ימינו אנו מגלים שלא רק שהאנטישמיות לא הודברה, אלא שהיא הפכה למפלצת דו־ראשית: הראש האנטישמי הקלאסי, שמצייר צלבי קרס, מחלל בתי כנסת ומנתץ מצבות, והראש האנטישמי המודרני, שמעתיק את שיטות הנידוי, ההחרמה והדה־לגיטימציה שננקטו ועדיין ננקטות נגד הפרט היהודי בגלות - למאבק במישור הבין־מדינתי נגד המדינה היהודית.
מבחינה היסטורית, האנטישמיות היא תופעה ייחודית: במשך שנים לכל אורך ההיסטוריה האנושית נלחמו עמים כדי לכבוש טריטוריות של עמים אחרים. הם עשו זאת כדי להשתלט על אוצרות טבע, על משאבים, או סתם מתוך שאיפת התרחבות. האויב לא נתפס כסכנה לעתיד האנושות כולה, אלא כגורם מתחרה בעל אינטרסים סותרים או צולבים.
לא כך כשמדובר בעם היהודי: היהודים מוצגים כאיום על הגזע האנושי כולו, ולכן השאיפה היא לסלקם מתוך חברת בני האדם. זוהי תפיסה חד־צדדית בהחלט. היהודים מעולם לא ביקשו להשתלט על העמים והמדינות שאירחו אותם, הם ביקשו לשרת בנאמנות ומתוך הזדהות מלאה את מטרותיהם ומאווייהם של אותם מדינות ועמים.
היסטוריונים רבים נוהגים להכתיר כומר והיסטוריון מצרי בשם מנתון כהוגה הדעות האנטישמי הראשון. מנתון, בן התרבות ההלניסטית, פעל במאה השלישית לספירה, עוד לפני הנצרות, והבחנותיו חוזרות ליציאת מצרים. הוא טען בתוקף שהיהודים לא יצאו ממצרים כמנצחים לאחר שנות עבדות ארוכות, אלא גורשו ממצרים משום שהיו מצורעים ועסקו במעשי רשע הרסניים. לדבריו, הם גורשו למדבר כי סיכנו את התרבות המצרית ובעצם את כל התרבות האנושית.
סביר להניח שמנתון הסתמך על סיפורים ששמע בביתו ושעברו מאב לבן. ואכן באפיוניו של מנתון אפשר למצוא את המרכיבים הקלאסיים המזינים סיפור אנטישמי: שקר בוטה מהול במסתורין אפלולי, שגורם לסביבה לחשוד בשכנים היהודים ובעיקר לרצות להרחיקם. סיפור מסגרת כזה עשוי להבהיר מדוע החליטו המצרים להשליך כל בן ילוד אל היאור. החשש הדמוגרפי שהיהודים ימשיכו להתרבות ולהציע תרבות אלטרנטיבית היה מספיק כדי לבלום את עם ישראל "פן יעלה מן הארץ ונוסף גם הוא על שונאינו".
חרף ההסתה, הנידוי וההשפלה, ההיסטוריה היהודית ריתקה את העולם מאז ומעולם. בגלל התנ"ך, בגלל אורח החיים המתבדל והדבקות בעקרונות, בגלל ההישגים, ההצטיינות, המוצא היהודי של ישו, המקורות היהודיים שמהם ינק מוחמד. אבל יותר מכל, מפני שהיהודים היו ספקי חדשות ודרמות בכל מקומותיהם.
מצד אחד, עליות לפסגות המדע, הפילוסופיה, התרבות, הכלכלה וגם הפוליטיקה בחסות השליט, למגינת לבה של האליטה המקומית הנדחקת לאחור. ובמעבר חד בעת משבר, כשנדרש שעיר לעזאזל, כמו ברכבת הרים בלונה־פארק - נפילה לתהומות כשאותו יהודי מצליח מושפל, מדוכא ומוגלה מביתו וארצו באישון לילה. אבל שוב, כעבור זמן, בדרך כלל כשכלכלת המדינה המגרשת קורסת, הגירוש בטל ומבוטל והמגרשים של אתמול פורשים שטיחים אדומים, רק שיואיל היהודי לשוב לנהל.
בעניין רכבות ההרים - גם מדינת ישראל לא מביישת את המותג היהודי. ההיסטוריה הקצרה של המפעל הציוני מספקת לא מעט מעברים ממצבי דחק קיצוניים לפסגות. מתאי הגזים ב־1945 להכרזת מדינה לאחר אלפיים שנות גלות ב־1948. מתחושת חורבן בית שלישי במאי 1967, לניצחון הרואי ביוני 1967 בשישה ימים על כל מדינות ערב, שתוצאתו: כיבוש סיני והגולן ושחרור יהודה, שומרון ועזה. מכניעה בלית ברירה, לכאורה, לתכתיבי אידי אמין וחוטפי מטוס אייר פרנס עד למבצע החילוץ ההרואי באנטבה למחרת היום.
המטמורפוזה שחוללו הישגיה הצבאיים של ישראל בדימוי היהודי שינתה את מפת האנטישמיות. החוגים הלאומיים באירופה, אלה הערים לאיומים שבפניהם
ניצבת היבשת ולסכנות האורבות לה, יודעים להעריך את מי שניצב בחזית המאבק מול קנאים דתיים שמטרתם להפוך את אירופה לאסלאמיסטית ואחריה את העולם כולו. מי שמבין לעומק את חומרת האיום - ורוב האירופים עדיין לא מבינים - רואה במדינה היהודית בת ברית.
בכל מקרה, האנטישמיות הקלאסית, הימנית, כתנועה לגיטימית המגובה בתשתית אידיאולוגית משמעותית, נמצאת בדעיכה. לבד מכמה איים, כמו מפלגות האופוזיציה הימנית בהונגריה וביוון, אין מדובר בכוחות בעלי משקל ציבורי. נכון, לנוכח ניסיון העבר אסור לזלזל גם בזרמים ובתת־זרמים בלתי מאורגנים, וצריך לזכור שאת הזוועות הגדולות חוללה האנטישמיות הקלאסית, אבל בסופו של דבר - האנטישמיות האקטואלית, המסוכנת והמאיימת, באה בעיקר משמאל.
רוצחה של ניצולת השואה מיריי קנול צעק תוך כדי נעיצת הסכין: אללה אכבר, לא הייל היטלר. הוא לא ראה במעשהו אקט דתי המקדם את הח'ליפות המוסלמית בעולם וגם לא נתן שירות לתורת הגזע. הוא ראה בו אקט נגד המדינה היהודית. זוהי התגלמותה האלימה של האנטישמיות החדשה, הצוברת תנופה מפעילות ה־BDS, מההפרעות המאורגנות למרצים מישראל ולתחרויות ספורט שבהן משתתפים ספורטאים ישראלים, מההפגנות האנטי־ישראליות ברחבי אירופה ומהמשטים של פעילי שמאל לעזה. בקיצור, מקמפיין השטח האנטי־ישראלי הרציף שמעטפתו שמאל אירופי ושרוב משתתפיו הם מהגרים מוסלמים שטופי שנאה.
השמאל האירופי פועל בעקביות לסימון סחורות שמקורן ביהודה ושומרון. זה נראה לו אקט מוסרי נגד הכיבוש. אבל אם לשפוט על פי המוסר הכפול כלפי סחורות רוסיות מצ'צ'ניה או חצי האי קרים או כלפי סחורות סיניות ממפעלים בטיבט - זהו אקט של אנטישמיות פשוטה.