לפני כמה ימים חזר הילד שלי בן ה־5 מהגן עם משימה, כפי שקורה לפעמים – והפעם הוא (כלומר אנחנו) נדרש להכין עץ משפחה. “צריך לכתוב”, הוא הסביר לי, “איפה ההורים שלי נולדו, ואיפה נולדו סבא וסבתא”. אחרי שסיפקתי לו את התשובות לשאלות האלה, הוא המשיך לתאר את המשימה, כפי שנמסרה להם בגן: “צריך גם לכתוב אם הסבא והסבתא ברחו מהנאצים”. לרגע לא היה ברור לי מה אוזניי שמעו בזה הרגע. האם ילד בן 5 באמת הוציא מפיו את המילה “נאצים”? אחרי שביררתי את זה איתו שוב, הבנתי שאכן, הילד, שמעולם לא שמע בבית את המילה הזו, למד על הנאצים, גם אם באופן שטחי למדי, בגן.
ילדים נחשפים היום, למרבה הצער, בגיל צעיר מדי לזוועות קשות מדי: בטלוויזיה, ביוטיוב, בסמארטפונים ואפילו במשחקי מחשב. אבל זה נושא לדיון אחר, ובסופו של דבר, זו החלטת ההורה לאילו תכנים הילד שלו ייחשף. אבל כשמערכת החינוך מחליטה לחשוף את הילדים למידע כזה או אחר, זה כבר מחוץ לידיהם של ההורים.
בשנת 2014 גובשה במשרד החינוך תוכנית “בשבילי הזיכרון” להוראת השואה. אומנם טוב שיש מי שמתווה את הדרך מלמעלה ונותן דגשים לעיסוק בנושא הרגיש הזה, אבל השאלה היא האם נכון להחיל את התוכנית כבר בגן העירוני, כלומר בגיל 3. כן, מופרך ככל שזה יישמע, בעמוד התוכנית באתר משרד החינוך מפורטת תוכנית הלימודים מגיל זה ועד התיכון. וכך, על פי משרד החינוך, זה צריך להיעשות בגנים העירוניים: "יום זיכרון הוא יום שבו רוצים להזכיר לכל האנשים תקופה שהייתה לפני הרבה שנים (חשוב להבהיר כי תקופה זו הייתה עוד בטרם נולדו הילדים והוריהם), שקרו בה אירועים עצובים. יודגש הריחוק: 'זה קרה בארצות רחוקות'. באותה תקופה, אנשים (שניתן להגדירם בשם 'נאצים', אם הגננת הבחינה שהילדים משתמשים במושג זה) עשו מעשים חמורים כלפי היהודים, ולזה אנו קוראים 'שואה' (הגדרת המילה 'שואה' כאסון גדול, משהו רע מאוד)".
הגננות אומנם לא מתבקשות לספק להם פרטים על תאי הגזים והקרמטוריום, אבל עדיין בעיניי מדובר בהרבה יותר מדי מידע. כאמא, אני מנסה למנוע מהילדים לשמוע על מוות, הרג, פיגועים ורוע אנושי, שיש לא מעט במציאות חיינו וגם בהיסטוריה של העם היהודי. זה לא יותר מדי מסובך - פשוט לא מדברים לידם על נושאים כאלה ולא צופים בחדשות לידם, כך שאני בדרך כלל מצליחה לחסום מידע כזה מלהגיע אליהם. אבל כל המאמץ הזה יורד לטמיון כשהילד הולך לגן וחוזר עם סיפורים על כל הרשעים שרצו להרוג יהודים - סביב חנוכה, סביב פורים וסביב פסח – הסיפור אותו סיפור, רק שם הרשע משתנה. ועכשיו, הוא גילה גם את הנאצים. הגננות לא אשמות, כמובן, וניתן להניח שגם להן לא פשוט למצוא את הדרך הנכונה לעסוק בנושא.
הנזק ביישום התוכנית הזו בגיל הרך עולה על התועלת. מידע מהסוג הזה עלול לייצר אצל ילדים קטנים בלבול, חרדות ופחדים מכיוון שהם מתקשים להכיל אותו, להבין אותו, לקלוט שזה לא משהו שקורה כאן ועכשיו, לייצר הבחנה בין ילד אחר שעשה להם מעשה רע, לבין המעשים הרעים של הנאצים (בדיוק כמו למשל, ילד ששומע שאדם נפטר ממחלה, ומפחד למות בפעם הבאה שהוא חולה). אם גם לנו, המבוגרים, קשה לתפוס את גודל הזוועה ועוצמת הרוע האנושי, אז איך ילד בן 4 או 5 יכול?
והתועלת? בכלל לא ברור אם יש כזו. כל החיים לפניהם, והם עוד ייחשפו לכל הרע שבעולם. אז למה להתחיל כבר עכשיו? את עניין הצפירה אפשר להסביר לילדים בדרך יצירתית, ועם לימודי הפרק ההיסטורי האפל ביותר בתולדות האנושות אפשר לחכות קצת, לפחות עד שהם יגיעו לבית הספר.