את סבא, אבא של אמא, לא הכרתי. לאסלו לנדסמן, ניצול שואה ממחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה נפטר ב-1976, תשע שנים לפני שנולדתי, אבל סבתא ואמא הרבו לדבר עליו ולתאר את שעבר עליו בזמן השואה.
בכרטיס האסיר הזה שמצאנו בבית של סבתא ניתן לראות אותו, בחור בן 24 ששוקל 40 קילו, מביט למצלמה במבט ריק, עצוב וכועס. אפשר לראות בכרטיס שהוא הגיע היישר מאושוויץ לאחר שעבר את הסלקציה תחת ידיו של ג'וזף מנגלה ולאחר שנסע שבועיים ברכבת משא רק כדי להגיע למחנה הריכוז הנורא, בוכנוואלד.
סבא עבר בתוך הגיהנום האנושי במשך שש שנים, ראה איך כל מה שהכיר והאמין בו מתרסק ומשחיר לנגד עיניו. ובכל זאת, ישנו סיפור אחד שהרבה לספר ושאותו גם סבתא סיפרה לי כמה וכמה פעמים כשהייתי ילד. סיפור שדווקא ממחיש את היכולת של האדם לספק נקודת אור, שביב של תקווה בתוך חושך מוחלט.
זה קרה במהלך ה"מלחמה", כמו שסבתא שלי מכנה את התקופה הזאת, כשסבא שלי חזר לצריף אחרי יום של עבודת פרך. ברגע שניסה להיכנס פנימה תפס אותו קצין גרמני נאצי וגרר אותו לסוף הצריף והחל לצרוח עליו "למה לא ניקית את המגירות? יהודי מלוכלך! לך ונקה עכשיו את המגירות!". סבי, שהיה עייף ותשוש מיום הפרך שעבר, ניגש לנקות את המגירה. הוא פתח אותה ובתוכה מצא חפיסת שוקולד וכמה סיגריות. נדהם ומאושר מהמזל שנפל עליו במהלך הניקיון הוא לקח את החפיסה ואת הסיגריות והכניס למכנסיו, בטוח שהדבר קרה במקרה.
אך "טקס ההשפלה" חזר על עצמו מדי כמה ימים, הקצין היה קורא לסבא שלי וצורח עליו שלא ניקה איזור מסוים בצריף ושם תמיד היו מוסתרות כמה סיגריות עם חתיכת מזון כלשהי.
מעט לפני ששוחרר המחנה על ידי האמריקנים, ברחו כל החיילים הנאצים מהמחנה וסבא שלי מעולם לא זכה לומר לו תודה. כל חייו הוא רצה לנסוע לגרמניה ולפגוש אותו, את האדם שהציל את חייו מבלי שהכיר אותו.
הוא לא רצה לנסוע לגרמניה כדי לטבוח בגרמנים שרצחו את קרוביו ולקחו ממנו את נעוריו, הוא לא הטמיע באמא שנאה יוקדת לכל מה שגרמני, להפך. הוא רצה לנסוע לגרמניה כדי לומר תודה.
לא הכרתי את סבא שלי, אבל נראה לי שהעובדה שגרמני נאצי הוא זה שהציל את חייו במהלך השואה, ולא אף אחד אחר, עזרה לו להאמין שדווקא מתוך הרוע האנושי הצרוף ביותר צומחים בני האדם האנושיים ביותר.