ב־4 באוקטובר 2003 ביצעה מחבלת נפשעת פיגוע התאבדות במסעדת מקסים בחיפה. בפיגוע נרצחו 21 אזרחים ישראלים. בנרצחים בפיגוע היו גם ארבעה ערבים־ישראלים. חודש לאחר מכן התגייסתי בהתנדבות לצה"ל לתפקיד לוחם בחטיבת גולני. להתגייס לצבא ולהפוך לחייל זה דבר לא פשוט. להיות חייל כשאתה ערבי־ישראלי זו כבר משימה מורכבת במיוחד.



בנצרת, העיר שבה גרתי עם משפחתי, הדבר לא התקבל בעין יפה, וספגתי לא מעט קללות כשהייתי מסתובב בעיר עם נשק ומדים. קריאות "בוגד" לא היו זרות לי. גם יריקות יצא לי לא פעם לספוג. אך תמיד הבלגתי, ונשארתי גאה ללבוש את מדי הזית. הרבה אנשים שאלו אותי במשך השנים למה בחרתי להתגייס לצה"ל. הרי עשיתי זאת בהתנדבות, ובסביבה הקרובה שלי לא היה אף אדם שעשה את הצעד הזה לפני.



כששאלו אותי את השאלה הזו הדבר שרץ לי בראש הוא אותן התמונות בתקשורת מהפיגוע במסעדת מקסים. במדינת ישראל יש אזרחים ממגזרים רבים, מתרבויות שונות, בעלי אידיאולוגיות ואמונות שונות. אבל בסופו של דבר אנחנו שווים בכך שכולנו אזרחי המדינה, ולמדינה שלנו יש צבא אחד שמגן עלינו, גם על האזרחים היהודים וגם על השאר. החלטתי להתגייס לצבא ממקום של שייכות ורצון לשרת את המדינה שלי. זו גם האחריות שלי.



בשנת 2006, רגע לפני השחרור שלי מצה"ל, לחמתי במלחמת לבנון השנייה. באחד הקרבות בבינת ג'ביל, ארבעה ימים לפני הפסקת האש, טיל של חיזבאללה פגע בקיר לידי, ומעוצמת הפיצוץ נפצעתי קשה, נכרתה לי רגל והייתי בסכנת חיים. למזלי, בזכות טיפול מהיר בשטח ופינוי מוסק ניצלתי, אך לצערי הרב איבדתי באותה מלחמה חברים רבים לנשק. 



עברתי תהליך שיקום ארוך. החיים שלי נעצרו לכמה שנים, אבל לרגע לא הצטערתי על הבחירה שלי ללבוש את מדי צה"ל. עבורי זו לא הייתה חובה. עבורי זו הייתה זכות.



כשהצפירה תישמע ביום הזיכרון אעמוד וארכין ראש לזכר אותם החברים, המפקדים וכל שאר חללי צה"ל שנפלו על הגנת המולדת שלנו במשך 70 שנות קיומה.


אני מצפה מכל אזרח במדינה שבזמן הצפירה יעמוד ויכבד את הנופלים. מדינת ישראל היא מדינה קטנה עם קבוצות שונות של מגזרים ומיעוטים.



נכון שיש בינינו פערים שלעתים קשה לגשר עליהם, וכנראה שלא נסכים לעולם על דברים מסוימים, אבל זה שאנחנו חיים כאן ומסוגלים להתווכח על עניינים כמו פוליטיקה, גבולות, שבת, ואפילו על ספורט, זה רק בזכות אותם חללים. 



לכן זה לא משנה אם אתה אזרח ערבי, חרדי או משויך לכל קבוצה שהיא. ביום הזיכרון, בזמן הצפירה, כולנו צריכים לעצור הכל, לעמוד בשקט מאוחדים ולחשוב על אלו שנפלו בשביל שנוכל לחיות כאן. בואו נשאיר את כל המחלוקות להמשך, יהיה לנו עוד מספיק זמן בשבילן. בואו נתייחד עם הנופלים. רק שתי דקות.


​


הכותב הוא ערבי־נוצרי, ששירת כחייל צה"ל ונפצע קשה במלחמת לבנון השנייה